על שליחותו הסודית של הרב בנימין כ"ץ (בן ה-24) במוסקבה ובעוד ערים בברית המועצות בחורף תשכ"ה
שליחותו הסודית של הרב בנימין כ"ץ במוסקבה בטשקנט ובעוד ערים בברית המועצות
הוא נשלח על ידי הרבי מליובאוויטש, ושהה בברית המועצות שלושה חודשים, חשון כסלו וטבת תשכ"ה
הסיפור על שליחותו של ר' בנימין כ"ץ הוא פלאי מענין ובעל חשיבות היסטורית גדולה והוא יכתב באריכות, כראוי לחשיבותו.
סיפור השליחות הזה מובא בספרנו, בגלל התפקיד המרכזי אותו מילא ר' יעקב בסיוע לר' בנימין כ"ץ.
אפשר גם לומר בוודאות שר' בנימין כ"ץ סיפר לעורך הספר דברים מיוחדים שאותם לא סיפר לאף אחד, וזאת בגלל החביבות לעורך הספר שהוא בנו של ר' יעקב!
(בחלק השני יסופר על המשך השליחות הזאת במשך שנתיים נוספות בארץ ישראל)
א. הבהרה חשובה מאוד מהעורך
מי שיקרא כאן על שליחת הוויזות ליהודי ברית המועצות, ועל כך שחלק מאלה ששלחו את הוויזות לא היו קרובי משפחה אמיתיים, יוכל לשאול שאלה, האם באמת חלק מהיהודים מרוסיה יצאו בדרך לא חוקית, האם זה מוסרי?
התשובה על זה היא, ראשית, שום מדינה אין לה זכות מוסרית למנוע מאזרחיה, לצאת מהמדינה כדי להתגורר בארץ אחרת, (אם הארץ האחרת מסכימה לתת להם אשרות כניסה). ואם כן כמובן שגם אם היו כאלה שעכפו את הנוהלים הקשוחים של ברית המועצות בכל הנוגע ליציאת אזרחים מהמדינה, הרי שהצדק והמוסריות מצדיקים כל פעולה שמטרתה לעכוף חוקים שאינם מוסריים.
אבל בנוסף לכך, אפי' לפי החוקים שהיו קיימים אז בברית המועצות, גם כן היתה כמעט לכל הרוצים לצאת מהמדינה אפשרות חוקית מעשית להגשים את רצונם, אם לא הפחד מפני השלטונות שמנע מהם את האפשרות לקיים קשר מכתבים עם קרוביהם שמחוץ לגבולות ברית המועצות.
אלפי ורבבות אזרחי ברית המועצות, נידונו לתקופות מאסר ואף לגרוע מזה, רק בגלל ששלחו וקיבלו מכתבים או חבילות מקרוביהם שהתגוררו מחוץ לגבולות ברית המועצות. וזה יצר מצב שהקשר עם קרובי המשפחה מחוץ למדינה הופסק.
ייתכן שאמנם לחלק קטן מאוד מהיהודים באמת לא היו שום קרובי משפחה מחוץ לברית המועצות. אבל לרוב גדול של היהודים כן היו קרובי משפחה. ואפי' לאלה שלא היו קרובי משפחה בפועל, אבל היו להם קרובי משפחה פוטנציאליים, (דהיינו שהיו להם קרובי משפחה בבריה"מ, שלקרובי משפחה אלו היו קרובים בחוץ לארץ). למשל משפחתו של ר' יעקב, (נוסף על כך שהיה לר' יעקב קרוב משפחה בארצות הברית), הרי לאשתו היתה אחות ברוסיה, דבורה קוזניצוב, ולבעלה של דבורה, אהרן קוזניצוב, היו קרובי משפחה בארץ ישראל, (שאמנם שלחו להם את הוויזה שעל ידה הם יצאו מברית המועצות, כשנתיים אחרי יציאת ר' יעקב ומשפחתו).
ואם כן, כל הקושי ביציאת היהודים מברית המועצות לא היה בגלל שלא היו קרובים מחוץ למדינה, אלא בגלל שברית המועצות לא יישמה כראוי את האמנה הבין לאומית לזכויות האדם, וכן לא נתנה ליהודים אפשרות ראויה, (ללא פחד), להמשיך לקיים את הקשר עם קרוביהם שמחוץ למדינה, ובזה אילצה את היהודים להזדקק לדרכים עקלקלות, כדי להשיג את הזכויות שהיו מגיעות להם על פי האמנה הבין לאומית, ועל פי חוקי ברית המועצות.
הערה: כמעט את כל המידע הכתוב כאן, שמע העורך מר' בנימין עצמו, ובאותם מקומות שמשובצים פרטים מעיתון כפ"ח זה מצויין במפורש. יש כמה וכמה דברים שהעורך שמע מר' בנימין בשונה ממה שכתוב בכפ"ח, והמעיין יבחין בשינויים, וכן יש כאן הרבה מידע חדש.
ב. הרב בנימין כ"ץ
בנימין כ"ץ (המתגורר כיום בעיר ניו הייבן שבמדינת קונטיקט בארצות הברית, ומכהן שם כאחד מראשי ישיבת חב"ד המקומית), נולד בשיקגו, ולפני השליחות לרוסיה למד בישיבת חב"ד במונטריאול.
היו לו תמיד תכונות מיוחדות, הוא בעל זכרון פינומינלי, אדם מסודר מאוד הן בלבושו והנהגתו והן בקבלת החלטות, ויש לו את היכולת להיות עם עצמו במשך זמן רב בלי שהדבר יגרום לו למתחים נפשיים. כל התכונות האלה ביחד, בנוסף למסירותו לרבי מליובאוויטש ואהבת ישראל גדולה, עשו אותו להיות האדם המתאים ביותר, לשליחות חשאית וגורלית עבור יהודי רוסיה.
ג. אמנת זכויות האדם הלסינקי, שהכשירה את הצורך והתועלת בשליחותו של הרב בנימין כ"ץ
מאת העורך – לא השקעתי מאמץ ללמוד בעיון את כל פרטי האמנה לזכויות האדם עליה מדובר כאן, לכן מי שמעוניין לדעת נושא זה כראוי, שלא יסמוך על מה שיקרא כאן. אבל הנקודה העיקרית היא ברורה: (גם את כל המידע הזה קיבלתי מר' בנימין כ"ץ).
בשנת 1963 נחתמה בהלסינקי אמנה לזכויות האדם, (אותה הכין שופט גוי פיליפיני, ועמל עליה במשך שלש שנים) ועליה חתמו כל המדינות החברות באו"ם.
ואחד הסעיפים באמנה זו הוא: שאם אזרח של אחת המדינות ייקבל הזמנה – ויזה – מקרוב משפחה שגר במדינה אחרת, והמדינה האחרת הזאת מוכנה לתת לו אשרת כניסה למדינתם, ולתת לו אזרחות, כי אז מתחייבת כל מדינה להענות לבקשה הזאת, ולתת לאזרח שלה אשרת יציאה מהמדינה, כדי לאפשר איחוד משפחות. (ואם האזרח לא יסתדר במדינה החדשה, כי אז תיתן לו מדינת המוצא את האפשרות לחזור לארץ מולדתו).
הסעיף הזה באמנה לזכויות האדם, עשה סדק במסך הברזל הסובייטי, דרכו החלו לצאת יהודים מברית המועצות. אבל בפועל לא רבים יכלו להשתמש באפשרות החדשה הזאת. ראשית לרבים מיהודי רוסיה הסובייטית לא היו קרובי משפחה מחוץ לגבולות רוסיה. ושנית, גם אלה שהיו להם קרובי משפחה בעולם החופשי, היו בדרך כלל מנותקים מקרובים אלה בגלל הפחד להיות בקשר עם אזרחים מחוץ לארץ. אחת הסיבות למעצרים של אזרחים ברוסיה, בשנים האפלות של שלטון סטלין, היתה קשר מכתבים עם אזרחים מחוץ לארץ, ולכן רובם ככולם של יהודי רוסיה לא עמדו בשום קשר עם אזרחי מדינות אחרות, לא עם חברים, ואפילו לא עם קרובי משפחה.
לכן היה צורך חיוני להשיג מידע על יהודים בברית המועצות המעוניינים לצאת מרוסיה.
המידע היה צריך לכלול קודם כל את העובדה שהמשפחה אומנם מעוניינת שישלחו להם ויזה, (שהרי ייתכן ששליחת ויזה תגרור פיטורין מעבודה ועוד ועוד, ולכן צריך לדעת שהמשפחה מעוניינת בזה על אף כל הסיכונים), וכן את הכתובת של המשפחה, ואת השמות והגילאים של בני המשפחה.
אמנם שנת 1964 היתה כבר 11 שנה אחרי מותו של הרודן סטאלין, אבל הפחד והסכנה אצל יהודי ברית המועצות היו עדיין גדולים מאוד. לכן המשימה הזאת של איסוף המידע לצורך שליחת הוויזות למעוניינים, היתה משימה מסובכת ומסוכנת.
ולשליחות החיונית המסובכת והמסוכנת הזאת בחר הרבי מליובאוויטש את תלמיד הישיבה החבד"י בנימין כ"ץ בן ה- 24.
ד. השליחות צריכה להיות מרצון
הנוהג אצל הרבי מליובאוויטש היה, שהשליח צריך לנסוע לשליחות מרצונו החופשי, ומי שהיה מראה איזה שהם סימנים של פיקפוק והיסוס אזי הוא היה מפסיד מיד את השליחות. אם כך היה בכל השליחויות של הרבי לכל המדינות, על אחת כמה וכמה שכך היה כאשר היה מדובר בשליחות לרוסיה הסובייטית של אמצע שנות השישים. לא רק שהרבי לא לחץ על בנימין כ"ץ לנסוע לרוסיה הסובייטית, אלא הרבי אפילו לא הציע לו את זה. היוזמה לשליחות היתה צריכה לבא מבנימין כ"ץ עצמו…
ר' בנימין כ"ץ למד בישיבת חב"ד במונטריאול, ושם הוא נחשף לצרתם של יהודי רוסיה. באותו זמן היו במונטריאול כמה וכמה חסידים שהיו להם קרובי משפחה וחברים ברוסיה. ר' בנימין ראה בהזדמנויות שונות איך החסידים האלה בוכים מרוב צער על קרוביהם וידידיהם שסובלים ברוסיה הסובייטית ולא יכולים לצאת משם. אחד החסידים האלה היה ר' פרץ מוצ'קין, שהיה בוכה ומצטער על שנים מבניו שישבו במשך שנים במחנות עבודה ברוסיה, וגם אחרי שהשתחררו אינם יכולים לצאת משם.
בקיץ תשכ"ד (קיץ 1964) כאשר בנימין כ"ץ ביקר ב- 770, דהיינו בחצרו של הרבי מליובאוויטש, אחד הנושאים הבוערים אצל החסידים היה מצבם העגום של יהודי רוסיה, ובמסיבה עם החסידים (התוועדות) שהתקיימה בחג השבועות בכה הרבי מאוד על מצבם של יהודי רוסיה, ואף בא בתביעה לחסידים על כך שהם לא ניצלו שעת רצון מיוחדת ולא ביקשו ברכה (לא אמרו לחיים) עבור יהודי רוסיה, שיוכלו לצאת משם.
אחרי המסיבה החסידית (ההתוועדות) הזאת, ניגש אל הרבי חסיד בשם יצחק חורגין, ואמר לרבי שהוא כן אמר לחיים. אך הרבי ענה לו על זה, שזה אמנם נכון, אבל הוא אמר את זה בשקט והיה צריך לומר בקול שבוקע שמיים…
והנה אחרי הבכי הזה של הרבי שהשפיע מאוד על התלמיד בנימין כ"ץ, "נטפלו" אליו משום מה שני חברים מהישיבה, (עד היום ר' בנימין כ"ץ לא יודע האם הבחורים באו אליו מיוזמתם ללחוץ עליו שיסע, או ששלחו אותם מהמזכירות של הרבי… (אחד מהם היה ר' בן ציון שפרן שקודם לכן למד עם ר' בנימין כ"ץ בישיבה במונטריאול)), וטענו בפניו שהרי הרבי היה יכול לבכות בחדר, ומדוע בכה ברבים שכולם ישמעו אותו? אלא בוודאי הרבי רוצה שהחסידים יעשו משהו, והתחילו לשכנע אותו שהוא זה שמתאים לתפקיד הזה כי יש לו זכרון מיוחד, והוא יכול להיות לבד הרבה זמן וללמוד לבד, וכו'. ולכן בגלל כל התכונות המיוחדות שלו, הוא זה שיכול וצריך לנסוע לרוסיה ולעזור ליהודים לצאת משם… ויעצו לו שכאשר יכנס לרבי ליחידות, יאמר לרבי שהוא רוצה להיות שליחו של הרבי לסייע ליהודי רוסיה.
(מאת העורך – כמי שנפגש עם ר' בנימין, ושוחח איתו כמה פעמים בטלפון, אני חושב שאחת הסיבות לכך שהוא התאים לשליחות לרוסיה, זה בגלל שכל פרט בהתנהגות שלו נעשה באופן מחושב, ואין אצלו התפרצויות או תנועות ודיבורים ספונטניים).
הנוהג ב- 770 היה (וכך זה גם כיום), שהתלמידים המבוגרים היו נוסעים בקיץ לערים שונות בארצות הברית, וכן למדינות שונות ברחבי העולם, כדי לחזק שם את היהודים בשמירת תורה ומצוות, זה היה נקרא שליחות של ה"מרכז לענייני חינוך", (מל"ח). והיה אז עוד נוהג, שתלמידי הישיבה היו זוכים להכנס לפגישה אישית עם הרבי (יחידות), ביום ההולדת שלהם, לקבל את ברכתו של הרבי.
בחודש תמוז באותה שנה (תשכ"ד – 1964), נכנס בנימין כ"ץ לחדרו של הרבי להתברך לרגל יום הולדתו. וזמן קצר לפני שר' בנימין כ"ץ נכנס אל הרבי, אמרו לו חבריו שהוא חייב לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לבקש מהרבי שישלח אותו לשליחות לרוסיה. באותה יחידות (פגישה אישית עם הרבי) דיבר איתו הרבי על פרטי שליחותו המתוכננת (בקיץ הזה) לארצות סקנדינביה, כדי לסייע שם לשליחי הרבי הרב עזריאל חייקין, והרב אברהם אוזדבה.
כאשר היחידות עמדה להסתיים, פנה בנימין כ"ץ לרבי ביוזמתו, ואמר שכיון שהרבי כל כך בכה על יהודי רוסיה, לכן הוא מבקש שהרבי ישלח אותו לרוסיה לסייע שם ליהודים במה שהם צריכים. הרבי הקשיב לכל מה שהוא אמר, ושאל אותו "ומה אתה תעשה שם?", ובנימין ענה שהוא יעשה מה שהרבי יגיד לו לעשות… ועל זה ענה הרבי שכעת מה שנוגע זה השליחות לסקנדינביה.
ה. השליחות בסקנדינביה
בנימין כ"ץ נסע לסקנדינביה, ופעל שם במרץ רב בהדרכתו של הרב עזריאל חייקין. הפעילות שלו נפרסה בכל ארבע המדינות הסקנדינביות, שבדיה נורבגיה דנמרק ופינלנד.
לפני שהרב עזריאל חייקין נהיה לרבה של קופנהגן, הוא היה שם ראש ישיבה. כאשר הרב שהיה שם נפטר, ואנשי הקהילה התחילו לחשוב מי ימלא את מקומו, אמר אחד מבני הקהילה, למה לנו לחפש ולהביא רב מרחוק, הרי יש כאן כבר את הרב חייקין! הרב חייקין ידע ללמוד, וגם היה נואם מאוד יפה, ראשי הקהילה דיברו איתו ולקחו אותו להיות רב. והרב אוזדבא בא למלא את מקומו כראש הישיבה. הרב חייקין מבוגר מהרב אוזדאבא בכ- 5 שנים.
כאשר ר' בנימין כ"ץ נסע לסקנדינביה בקיץ – 1964 הורה לו הרבי לפעול שם בתיאום עם הרב עזריאל חייקין, ולשמוע לכל מה שהוא יאמר לו. לקראת ראש השנה ביקש ממנו הרב חייקין להיות בעיר מסויימת, וכמובן שר' בנימין כ"ץ עשה את זה.
הרבי היה שולח שלוחים לסקנדינביה, וכמובן שהיה שם הרבה מה לפעול. היתה שם גם קבוצה של יהודים שניצלו מהשואה. היהודים האלה הגיעו לסקנדינביה במצב רפואי ירוד מאוד. היו בהם כאלה ששקלו בהתחלה 60 פאונד (!) ואחרי שריפאו אותם, היו ביניהם כאלה שב"ה התחתנו עם יהודים, והיו כאלה שנסעו לארץ ישראל. אבל היו גם כאלו שהתחתנו עם גויים ר"ל.
היה בסקנדינביה גביר בשם גוטרמן שהיה קשור לרבי, והוא שילם את ההוצאות של מפגש סטודנטים בן שבועיים עם ר' בנימין כ"ץ בזמן החופש. המפגש הזה התקיים בנורבגיה באכסניה שנמצאת על הר. זאת היתה אכסניה גדולה, והיו בה מאות חדרים. כדי להגיע לאכסניה הזאת, היו נוסעים במזחלות שלג שהיו רתומות לכלבים.
כתוצאה מהפעילות בסקנדינביה נסעו כ- 10 בחורים ללמוד במונטריאול.
ו. מברק בן ארבע מילים – והשליחות יוצאת לדרך
בו' תשרי תשכ"ה נפטרה אימו של הרבי מליובאוויטש, הרבנית חנה ז"ל. בנימין שלח לרבי מכתב ניחומין, ואחרי החגים קיבל מהרבי מברק בן 4 מילים, "הצלחה רבה ברצוא ושוב", (וגם המילים הקצרות האלה היו כתובות בראשי תיבות! ואם כן ר' בנימין קיבל גם הוראה לבצע את השליחות ברוסיה "רצוא" (לרוץ) דהיינו לנסוע, גם הבטחה מהרבי שיצליח לחזור מהשליחות "ושוב", וגם את ברכתו של הרבי להצליח, הצלחה רבה!
את כל ההוראות מה לעשות ברוסיה ואיך להתנהג שם הוא קיבל במשך הזמן שלפני הנסיעה מהרב עזריאל חייקין והרב אברהם אוזדאבא. הם לא אמרו לו מי אמר להם למסור לו את ההוראות האלה, והוא מצידו לא שאל… לבנימין כ"ץ היה אמנם ברור שהכל מגיע מהרבי עצמו, אך אף אחד לא אמר את זה. גם מסלול הנסיעה נקבע עבורו, וניתנה לו גם הוראה כללית שעליו לאסוף שמות של יהודים ברוסיה, אך לא נאמר לו איך לעשות את זה, ולשם מה זה נחוץ.
מסלול הנסיעה שנקבע לו היה: קופנהגן – מוסקבה – רוסטוב – חרקוב – טביליסי – טשקנט – אודסה – לבוב – ריגה – מוסקבה – לנינגרד – פינלנד – קופנהגן. הכל שולם מראש, וניתן לו סכום כסף גדול לכל הוצאות הנסיעה הנוספות.
בכתבה שבגיליון 1254 בעיתון כפר – חב"ד כתוב: ששבועיים לפני הנסיעה ר' בנימין קיבל סכום כסף מהרב חייקין, והוא הלך למשרד תיירות, ושם הזמין ושילם עבור כל הנסיעה. ובנוסף לזה הוא קיבל עוד סכום כסף גדול עבור ההוצאות ברוסיה. עוד כתוב שם בעיתון כפ"ח שכנראה שהנסיעה מומנה על ידי הרב משה לברטוב מאירגון "עזרת אחים", ושכל יום בבית מלון ברוסיה עלה 180 דולר, סכום גדול מאוד באותם שנים.
ז. הנסיעה וכלליה
במטוסים ולא ברכבות
בנסיעה הזאת ננקטו כללי זהירות רבים ולכן כל הנסיעות היו במטוסים ולא ברכבות, ר' בנימין מסביר שנראה לו שהסיבה לזה היא כדי שיהיה כמה שפחות זמן חשוף למבטים של אנשים, ללא צורך.
(אגב, ר' בנימין אמר לי שהמטוסים התנודדו מאוד, וזו היתה הזדמנות טובה לעשות תשובה…)
"אפי' לא לתת שלום עליכם"
כמו כן היה לר' בנימין כלל ברזל, שהוא לא יוצר קשר עם שום יהודי ביוזמתו, "אפי' לא לתת שלום עליכם". דהיינו שאם יהודי יתן בו אמון וירצה ליצור איתו קשר, אזי הוא יגיב על זה בהתאם, אבל הוא לא יהיה הראשון ליצור קשר. ור' בנימין מסביר שהסיבה לזה היא פשוטה, אם הוא – בנימין – יסתבך עם השלטונות הסובייטים, המקסימום שיכול להיות, שיגרשו אותו מרוסיה, אבל אם יהודי מקומי יסתבך בגללו עם השלטונות, כי אז הוא יכול להעצר ולהשלח לבית סוהר וכדו'.
לא נכנס לבית פרטי של שום יהודי
עוד כלל היה לר' בנימין, שהוא לא נכנס לבית פרטי של שום יהודי. הוא שמע שאחד הרבנים האמריקאיים שביקרו בברית המועצות נכנס לבית של רב מקומי, ואחר כך היה לאותו רב צרות גדולות עם השלטונות, והוא נזהר לא לגרום לכך.
והנה לפנינו, הפרטים על אותו ביקור של הרב האמריקאי, בביתו של רב מקומי.
מעשה ברב אמריקאי שנכנס לביתו של הרב שמעי'ה מרינובסקי ז"ל בטשקנט
(מאת העורך – את המעשה שמעתי מר' בנימין כ"ץ, ואחרי זמן נוספו לי עוד פרטיםמנכדו של הרב שמעי'ה ז"ל)
חשוב להבהיר לקורא הצעיר, שבעיני שלטונות ברית המועצות קשר של אזרח סובייטי עם תיירים מחוץ לארץ היה נחשב לדבר חמור ביותר, והאזרח הי'ה נחשד מיד בגרימת נזק לברית המועצות.
ובכן כאשר הרב האמריקאי … (למען כבודו של הרב המנוח, לא נגלה את שמו) ביקר בברית המועצות והיה בטשקנט, עלה בדעתו להפגש עם הרב שמעי'ה ז"ל מרינובסקי ולשאול על מצב היהדות בברית המועצות. הוא לא תיאם את הביקור מראש, ולא שאל האם הרב שמעי'ה מעוניין בביקור הזה, אלא (דפק בדלת? ו)ונכנס פתאום והציג את עצמו כרב מארצות הברית. על ר' שמעי'ה ובני ביתו נפל מיד פחד גדול. הוא שהה בבית הרב שמעי'ה מעט זמן ושמע ממנו שמצב היידישקייט (היהדות) הוא גרוע מאוד.
זמן קצר ביותר אחרי שהרב האמריקאי יצא מבית הרב שמעי'ה, נכנסו אנשי ק.ג.ב. והתחילו לחקור אותו על הביקור הזה, מובן שהחקירה הזאת השפיעה לרעה על הרב שמעי'ה המבוגר, (וייתכן שהיו אחר כך עוד חקירות). לא נחה דעתם של אנשי הק.ג.ב. עד שהכריחו את הרב שמעי'ה לחתום על מסמך שבו היו כתוב שהרב האמריקאי הוא סוכן של הסי. אי. אי. (וכדו') וכמובן שכל זה ציער מאוד את הרב שמעי'ה. הוא היה מאוד שבור מכל מה שהיה אחרי הביקור של הרב האמריקאי.
הרב האמריקאי הצטער מאוד על כך שגרם כזה צער לר' שמעי'ה ורצה לתקן את זה. ראשית (זאת שמעתי מנכד הרב שמעי'ה) לאחר שהרב שמעי'ה עלה לארץ ישראל והתגורר בכפר חב"ד, בא הרב האמריקאי הזה לביתו וביקש ממנו מחילה על הצער שגרם לו, ונתן לו גם סכום כסף.
ובנוסף לזה (וזאת שמעתי מפיו של ר' בנימין כ"ץ), כאשר הרב האמריקאי הזדקן והרגיש שהוועד של הבית כנסת מתכנן למכור את הבית כנסת לאחר מותו
(של הרב), הוא השתדל והצליח להכניס עוד יהודים מתאימים לוועד, ועל ידי הועד החדש הוא העביר את הבית כנסת לליובאוויטש. (כך סבור ר' בנימין כ"ץ שהעברת הבית כנסת לליובאוויטש, נעשתה כדי לתקן את זה שהוא גרם צער לרב שמעי'המרינובסקי ז"ל).
שהסדינים לא יתקמטו יתר על המידה…
מומחה לזהירויות הזההיר את ר' בנימין לפני הנסיעה, שישים לב לכך שהסדינים של בתי המלון שהוא ישן עליהם לא יתקמטו יותר מדי. כי היו אז ידיעות על כך שהק.ג.ב. בודק את הפרט הזה, (שהרי ברור שבבתי המלון היו העובדים קשורי עם הק.ג.ב.) ואם הסדינים מקומטים יותר מדי, הם היו מסיקים שלא מדובר בתייר תמים, אלא באדם שבא למטרה כל שהיא, המנוגדת לאינטרסים של ברית המועצות, ולכן הוא לא רגוע ומתהפך הרבה על יצועו…
לא לרשום שום דבר על פתקים
עוד נזהר ר' בנימין, שלא לרשום שום דבר על פתקים, שהרי תמיד קיימת האפשרות שיעשו לו חיפוש מדוקדק. (וכנ"ל אחת הסיבות שדווקא הוא נבחר לשליחות הזאת, זה בגלל זכרונו הפינומינלי).
לשלוח הרבה גלויות בדואר לכמה מדינות
בתחילת ההכנות לנסיעה אמרו לו שאין לו מה לפחד לנסוע לרוסיה, כי הם לא עוצרים תיירים. אחרי שהוא קיבל את התשובה מהרבי לנסוע לרוסיה, היו לו כמה ימים בשביל להתארגן, וסמוך לנסיעתו אמר לו הרב אוזדאבא שיקח את בגדיו למכבסה. כאשר הוא היה במכבסה הוא ראה מגזין (עיתון) שהיה כתוב בו, שפרופסור אמריקאי נעצר בברית המועצות, ורק אחרי שלוש ימים נתנו לו להיפגש עם השגריר. הוא נלחץ מזה מאוד והראה את העיתון לרב חייקין.
אחרי שלוש שעות (!) הוא קיבל מהרב חייקין תדריך, שכל יום משהותו בברית המועצות יכתוב כמה גלויות בנושאים שלא שייכים לשליחותו, איך הוא מרגיש, האם האוכל היה טוב וכדו', וישלח את הגלויות האלה למשפחתו ולמכריו בכמה מדינות בעולם, לקנדה לשיקגו לאנגליה (מנצ'סטר) לדרום אפריקה, ואז כיון שגם כך הוא תייר פשוט ולא אישיות חשובה כדי שתהיה איזו סיבה פוליטית לעצור אותו, (כמו הפרופסור האמריקאי, שבוודאי היה לרוסים איזה שהוא שיקול פוליטי לעצור אותו), הרי כיון שהוא שולח כל יום גלויות לכמה ארצות ברחבי העולם, הרוסים לא ירצו לגרום לרעש בכל הארצות האלה כשיוודע שם שעצרו תייר תמים בברית המועצות… ר' בנימין כ"ץ אומר שהוא משער, שכל זה נאמר לרב חייקין על ידי הרב חודקוב ששאל את הרבי, וזו היתה התשובה וההוראה של הרבי, אך הרב חייקין לא אמר לו מנין הגיע התדריך הזה.
להתעטף בטלית
אף שר' בנימין היה אז בחור (= לא נשוי), ובחב"ד נהוג שרק נשואים מתעטפים בטלית גדול בזמן התפילה, בכל זאת הוא נהג להתעטף בטלית גדול בתפילות שהתפלל בבית הכנסת, וזה כדי שיהיה לו יותר קל לתקשר עם אנשים בלי שזה יורגש על ידי כל ה"מוסרים" הרבים שהסתובבו בבתי הכנסת. (ר' בנימין הדגיש פעמים רבות, שהשיחות שלו עם יהודים בבית הכנסת, היו מילים ספורות ששולבו בתוך מילות התפילה, וכמובן שלא נאמרו לעברו של השומע, אלא שהיו "מדברים לקיר", באופן שהשני ישמע…)
להשתדל להיות שליח ציבור בתפילות
ועוד כלל היה לו, והפעם עם מטרה הפוכה, דוקא כדי שיהיה בולט וישימו לב אליו… בכל פעם שהיו מבקשים ממנו לגשת ולהיות שליח ציבור, היה מסכים מיד, וזאת כדי שהמתפללים ישימו לב שיש כאן תייר אורח, ואז אלה שירגישו שהוא אדם נאמן, ימסרו לו את המסרים שלהם. כמו כן העובדה שהוא יודע להיות שליח ציבור כראוי, תגביר את האמון בו, שהרי בדרך כלל סוכנים של הק.ג.ב. לא יודעים לעבור לפני התיבה כוותיק ורגיל… ואיך ייתכן שאדם צעיר מתפלל כראוי? אין זאת אלא שהוא באמת יהודי ירא שמים אמיתי מארצות הברית…
ח. אין יומן על נסיעה זו
ר' בנימין סיפר לעורך הספר, שהוא לא כתב שום יומן על הנסיעה ולכן לא יכול לומר בדיוק כמה זמן היה במוסקבה וכדו'.
(לכאו' אפשר לשאול על זה שתי שאלות: ראשית, הרי כתיבת יומן על ידי תייר זה דבר מובן ואין בזה שום חשד, ושנית, הרי יש לו לר' בנימין זכרון מופלא, והיה יכול לזכור את כל הפרטים בעל פה!
ונראה לי (לעורך) שהתשובה היא ברורה. ר' בנימין נסע לשליחות גורלית עבור הרבה יהודים. הוא ידע שכל פרט חשוב נוסף יכול לסייע לעוד משפחה לצאת מרוסיה. ולכן הוא לא הרשה לעצמו לעשות דברים מיותרים, כמו כתיבת יומן, הוא אפי' לא הרשה לעצמו להתאמץ לזכור דברים לא נחוצים. את כל זמנו ומרצו ומחשבתו, ואת כל מאגר זכרונו המיוחד הוא הקדיש לשליחותו הגורלית).
ט. בית הכנסת הגדול במוסקבה
להיות כל הזמן בבית הכנסת
הרבנים חייקין ואוזדאבא ליוו את ר' בנימין לשדה התעופה בקופנהגן, ומשם הוא טס ישר למוסקבה. במוסקבה הוא התאכסן במלון אוקראינה בקומה ה- 30. ר' בנימין תודרך על ידי הרב חייקין והרב אוזדאבא שבמשך שהותו במוסקבה הוא צריך להיות כל הזמן בבית הכנסת הגדול שברחוב ארכיפובה. הוא היה מגיע לבית הכנסת פעמיים בכל יום, פעם אחת היה מגיע בבוקר, ונשאר עד הצהריים, ואחרי כמה שעות מנוחה בבית המלון, היה מגיע שוב אחרי הצהריים לכמה שעות. את כל הנסיעות הלוך וחזור היה עושה במוניות, היה לו פתק ועליו הכתובת של בית הכנסת, ואותו היה מראה לנהג המונית.
ר' בנימין היה הרבה זמן בבית הכנסת בארחיפובה, ויש לו משם הרבה סיפורים קצרים ומעניינים. וכיון שהבית כנסת הזה היה מרכז רוחני של יהודי רוסיה במשך הרבה שנים, וזה גם היה מקום מרכזי בפעילותו של ר' יעקב, לכן יש חשיבות לספר עליו כל פרט אפשרי, ואכתוב כאן עליו כמה וכמה קטעי סיפורים. בנוסף לכך התיאור של הנעשה בבית הכנסת, עוזר לנו להבין יותר את אופן ביצוע השליחות של ר' בנימין כ"ץ.
הרבה מנינים ושיעורים
בית כנסת זה היה בית הכנסת המרכזי במוסקבה, והיה לשלטון הרוסי אינטרס שבבית כנסת זה יהיו הרבה מנינים של תפילות וכן שיעורים וכדו', וזאת משום שהסובייטית רצו להראות לתיירים מכל העולם, שכביכול יש חופש דת ברוסיה, כי הנה יש מרכז של יהדות במוסקבה! ואמנם, אף שהיו בבית הכנסת הרבה "מוסרים", בכל זאת היו הרבה יהודים באים לשם להתפלל ולקבל שם שירותי דת שונים שאפשר היה לקבלם רק שם, כגון לקנות מצות לפסח וכדו'. כמובן שהיו הרבה שהשתדלו למעט לבקר בבית הכנסת בגלל ה"מוסרים", אבל בכל זאת היו רבים שבאו להתפלל שם באופן קבוע. ר' בנימין מספר שבזמן שהותו שם, היו בבית הכנסת כמה וכמה מנינים אחד אחרי השני, ובכל מנין התפללו כ- 60-70 יהודים.
לוח שנה במסדרון הבית הכנסת
במסדרון של בית הכנסת היה תלוי לוח שנה, ויהודים רבים היו באים במיוחד כדי לעיין בו ולדעת האם החודשים חשון וכסליו חסרים או מלאים וכדו'. (ר' בנימין הביא איתו שני לוחות שנה קטנים, וכשבדק הוא ראה שלוח השנה של הבית כנסת במוסקבה אמנם מדוייק!). כמו כן היה באותו זמן בבית הכנסת שיעור יומי קבוע במסכת פסחים.
הרב לוין ז"ל לא היה אז במוסקבה
ר' בנימין מספר שרב בית הכנסת הגדול הרב לוין ז"ל, לא היה אז במוסקבה, כי הוא נסע באותו זמן לדאצ'ה (מקום נופש), ולכן הוא לא מוזכר כלל בכל הסיפור הזה. ר' בנימין סבור שזה היה טוב בשביל הרב לוין שהוא לא היה אז במוסקבה, והציל אותו מסיבוכים. "במקומו" של הרב לוין היה, ה"רב" – פ., שהיה תלמיד "מטעם" בישיבת "קול יעקב", ומראשוני התלמידים בה.
פ. מספר לבנימין כ"ץ על הלוויתו של הרב טרבניק ז"ל (בקטע הזה יש מידע שסיפר ר' בנימין כ"ץ, בתוספת מידע מהעורך)
בשונה מכל התלמידים ומכל מבקרי בית הכנסת, שהיה אסור להם לדבר עם תיירים מחו"ל, והיו צריכים להתחכם איך להעביר מסרים קצרים לבנימין כ"ץ, הרי שדווקא התלמיד פ. שמיד בכניסתו לישיבת "קול יעקב" היה תלמיד "מטעם", דהיינו סוכן או מודיע של הק.ג.ב., דווקא הוא הרשה לעצמו לשוחח עם התייר בנימין כ"ץ. ובמיוחד שבזמן שהותו של ר' בנימין במוסקבה, הציג פ. את עצמו כממלא מקומו של הרב לוין…
(ומסתבר כמובן שזה היה על פי רצון הק.ג.ב. כשנראה כבר אז תכנן שאחרי פטירתו של הרב לוין ז"ל ישמש פ. כרב בית הכנסת הגדול במוסקבה.)
בין היתר סיפר פ. לבנימין על הלווייתו של הרב שמעון טרבניק ז"ל, (ר' שמעון טרבניק נפטר בי' אייר תשכ"א).
פ. סיפר שהוא נסע לעיר בריינסק מיד כשנודע על פטירתו של ר' שמעון, והוא זה שדאג להביא את גופו של ר' שמעון לקבורה במוסקבה. הוא סיפר שכדי שאפשר יהיה להעביר את ר' שמעון למוסקבה הוא הושיב אותו (את ר' שמעון) באוטו כאילו הוא עדיין חי, וכך נסעו איתו למוסקבה. וכדי לא לעורר תשומת לב, דיברו אליו כל הזמן… (כדי שהמשטרה לא תעצור אותם).
את המידע הזה על אופן העברת גופו של ר' שמעון טרבניק מבריינסק למוסקבה, שמעתי (העורך) מר' בנימין כ"ץ כמה פעמים. כך שאין ספק שזה בדיוק מה שפ. סיפר לר' בנימין כ"ץ. אך כמובן שזה נשמע מאוד מוזר ותלוש מהמציאות, שמושיבים נפטר באוטו…
והנה בעזרתו של ר' יעקב חיימוב שי', יצרתי קשר עם נכדת בתו של ר' שמעון טרבניק, ועל ידי זה הגעתי גם ללאזאר שי', בנו של ר' שמעון. והוא סיפר לי שהעברת גופו של אביו למוסקבה היתה במשאית, ואחותו של לאזאר (בתו של ר' שמעון) ישבה מקדימה על יד הנהג, וגופו של ר' שמעון שכב בתוך ארון של נפטרים בתא המטען של המשאית!
שוב היה לי מאוד מוזר, איך ייתכן שזה לא כמו גירסתו של פ. ולכן חשבתי שאולי לאזאר לא יודע בדיוק מה היה שהרי הוא נסע ללוויה מדנייפרופטרובסק (ישירות למוסקבה) ולא היה בזמן העברת גופו של אביו מבריינסק למוסקבה, ואם כן אולי בכל זאת פ. אמר את האמת? ולכן סיפרתי את כל זה לנכדת בתו של ר' שמעון, וביקשתי ממנה לברר אצל הסבתא עצמה (שר' שמעון נפטר בביתה), מה האמת. והבירור העלה שדבריו של לאזאר (בנו של ר' שמעון) הם מדוייקים, וגופו של ר' שמעון אומנם הובא למוסקבה בתא המטען של משאית, בתוך ארון של נפטרים, והסבתא (הבת) ישבה מקדימה, במושב שליד הנהג.
נכדת הבת, סיפרה לעורך, שאומנם פ. בא לבריינסק מיד אחרי פטירתו של ר' שמעון, והוא זה שהשיג את המשאית, אבל פ. בעצמו נסע למוסקבה ברכבת. (הבת לא ידעה את השם של פ., וכינתה אותו בשם "אדיוטנט" (= שליש (עוזר))). היא גם סיפרה שהאח לאזאר היה בדרכו מדנייפרופטרובסק לבריינסק, כדי לבקר את אביו החולה, כי הוא עדיין לא ידע שאביו נפטר. אבל באחת התחנות הוא שמע את השם שלו במערכת הכריזה, וכשניגש לברר במה הענין הודיעו לו שאביו נפטר, ושעליו לנסוע למוסקבה. והבת אמרה שבוודאי ה"אדיוטנט" הוא זה שסידר את העברת המידע ללאזר. מכאן אנו רואים היטב, שכסוכן הק.ג.ב. יכל פ. לסדר כל מה שרצה.
ובסיכומו של דבר, נשאלת השאלה, לשם מה היה צריך פ. להמציא את הסיפור הדמיוני על העברת גופו של ר' שמעון באוטו, ושדיברו איתו כל הזמן…
(לאזר ואחותו סיפרו, שהיה פלא בכך שבכל הדרך לא עצר שום שוטר את המשאית, ושנהג המשאית עצמו אמר בהתפעלות, שהנפטר הוא וודאי אדם קדוש, ורק בזכות זה לא עצרו את המשאית לבדיקה אפי' פעם אחת…)
שאלה של פרופסור
כשיצאתי באחד הימים מהמקוה, עמד יהודי שהיה נראה כמו פרופסור, ושאל אותי למה אומרים ג' פעמים קדוש, וקופצים ג' פעמים? עניתי לו שיש גמ' בחולין, שיש שלוש כיתות של מלאכים…
ר' פסח חבירו של ר' יוחנן גורדון
ביקשתי פעם מאיזה יהודי להחליף לי רובל לאגורות, הוא השתדל שהפריטה תהיה לאט, ותוך כדי זה הוא אמר לי שהשם שלו פסח, ושהוא חבר של יוחנן גורדון, ושאל אותי אם אני מכיר אותו.
שיעור במסכת פסחים, ודפיקה על השולחן
אחרי התפילה היו לומדים בבית הכנסת הגדול מסכת פסחים. שמו של מגיד השיעור היה ר' יעקב אורנשטיין, כשהוא לימד גמ' פסחים דף ט' עמ' א' שם מדברת הג' על קבורה של נפל, דפק ר' יעקב אורנשטיין על השולחן ואמר בהתרגשות, "נפל יש לו מקום לקבורה, ואילו הוא (ר' יעקב עצמו) אין לו מקום לקבורה"! ר' בנימין הבין שהוא עשה זאת כדי לעורר על כך שאין מקומות קבורה ליהודים במוסקבה, וקיווה שר' בנימין יוכל לעשות משהו בנידון.
(ר' מאטל ליפשיץ, בספרו "זכרונות פון גולאג", מזכיר שאמר לרב שלייפר בשיחה הראשונה איתו, שיש כאן (במוסקבה) יהודי בשם ר' יעקב אורנשטיין שמכיר אותו (את ר' מאטל) מקייב, ומכאן רואים שוב את הדיוק של ר' בנימין כ"ץ, שגם אחרי חמישים שנה, (באור לח"י סיון תשע"ה זכר את שמו המלא של מגיד השיעור… ).
צילום באמצע שיעור
באחד השיעורים הוציא ר' בנימין כ"ץ מצלמה בצינעה וצילם את היהודים שהשתתפו בשיעור, ומיד הגיע יעקב פישמן ואמר לו "למה החזקתה את המצלמה מתחת השולחן"? ענה לו ר' בנימין כ"ץ שהוא לא רצה להפריע לשיעור, ולכן הסתיר בהתחלה את המצלמה מעיני הלומדים…
כאן אנו רואים שוב עד כמה היו פעילי הק.ג.ב. משגיחים על כל הנעשה בבית הכנסת הגדול, ובמיוחד על התיירים מחוץ לארץ. (וכן רואים שוב שאצל ר' בנימין כל התשובות היו מחושבות היטב…)
האולם הגדול והשטיבל (= אולם קטן) החב"די
באולם הגדול היו מתפללים רק בשבתות. כי בחורף (כיון שר' בנימין היה שם בחורף) אי אפשר היה להתפלל באולם הגדול בלי לחמם אותו, ולא היה מספיק כסף לחמם אותו גם בימות החול, ולכן בימות החול היו מתפללים בשטיבל החב"די. היו שם כל יום כמה מנינים אחד אחרי השני, ובכל מנין היו מתפללים כ- 60-70 יהודים, והחום של הגוף של המתפללים היה מחמם קצת את השטיבל! (אך עדיין לא ברור איפה היו מתפללים בימות החול של הקיץ! אולי גם אז היו מעדיפים את השטיבל החב"די? – העורך)
ר' בנימין מעיד שזה שהיו בביהכ"נ הרבה מנינים גדולים אחד אחרי השני, זה עשה את הבית כנסת למקום מרשים לתיירים. (ר' יעקב כותב במכתביו לר' עמנואל מיכלין, שבשנים יותר מאוחרות כאשר כבר לא באו לשם הרבה יהודים להתפלל, היו גבאי בית הכנסת עושים מאמץ, שהמנין של התפילה יגמור כמה שיותר מאוחר, כדי שיהיה לתיירים מה לראות, (ובגלל זה גם השתדלו שישיבת "קול יעקב" לא תיסגר לגמרי)).
המיקום של השטיבל החב"די
בזמן שר' בנימין ביקר במוסקבה (וכך היה גם הרבה שנים קודם לזה), השטיבל החב"די היה ממוקם בצד ימין של הכניסה לבית הכנסת, בתוך המבנה של הבית כנסת הגדול.
אבל בשנת תרפ"ז (1927) היה בית הכנסת החב"די בבנין קטן בפני עצמו, (הוא היה אז או צריף או בנין חד קומתי) ומקומו היה בחצר האחורית של בית הכנסת הגדול. (דהיינו שבחזית של בית הכנסת הגדול נמצא רחוב ארחיפובה, ובצד הפנימי של הבית כנסת הגדול, היה הבית כנסת החב"די). וההתוועדות המפורסמת של הרבי הריי"ץ (האדמו"ר יוסף יצחק שניאורסאהן מליובאוויטש) בפורים קטן תרפ"ז התקיימה בבית הכנסת הזה.
(את המידע הזה (שהשטיבל החב"די היה בהתחלה בנין בפני עצמו, ושבבית הכנסת הזה שבחצר האחורית של בית הכנסת הגדול התוועד הרבי הריי"ץ בפורים קטן תרפ"ז) קיבלתי מהרב אלישיב קפלון שי'. וכך גם משמע מקטע של מכתב מחודש סיון תרפ"ט, (בספר המאמרים תשי"א עמ' 195), שהכניסה לשטיבל החב"די היתה ישר מהרחוב או מהחצר, ולא מתוך בית הכנסת הגדול. וזה לשון הקטע, (מדובר שם על ההתוועדות של הרבי הריי"ץ בפורים קטן תרפ"ז):
"ביום החמישי, לפנות ערב בהלכי עם מכריי ראינו והנה ביהכ"נ הליובאוויטשי מואר בנרות רבים, הבית מלא מפה אל פה, ועם רב – שלא יכלו לכנוס – עומד במבוא ועל השליבות…".
כמו כן לענ"ד יש ראיה מהקטע הזה שהביכ"נ הליובאוויטשי היה סמוך לביהכ"נ הגדול, שהרי הקטע הזה נאמר על ידי מר פוקס שהיה אז יו"ר הקהילה, ואם נאמר שהבית כנסת הליובאוויטשי הזה לא היה נמצא סמוך לבית הכנסת הגדול, אם כן מדוע מר פוקס לא מסביר איך בעיר גדולה כמו מוסקבה הזדמן לו ללכת עם מכריו בדיוק ליד הביכ"נ של ליובאוויטש? אבל אם הביכ"נ הזה היה סמוך לביהכ"נ הגדול, אזי זה מובן מאליו, שהרי משרדי הקהילה היו נמצאים בבית הכנסת הגדול, ולא צריך להסביר איך יו"ר הקהילה ומכריו הזדמנו לעבור ליד משרדי הקהילה!)
(ודרך אגב, במכתב הרבי כתוב שהמאמר (של התוועדות זו) נאמר בפורים קטן תרפ"ז, אבל מקטע המכתב הזה (שזה היה "ביום החמישי לפנות ערב") משמע שההתוועדות הזאת בתרפ"ז התקיימה במוצאי שושן פורים קטן, (ולפי זה "פורים קטן" הכוונה כאן למוצאי שושן פורים קטן, וצ"ע). ודרך אגב ר' עמנואל מיכלין כותב בספרו "הגחלת" בעמ' 45, שהרבי הריי"ץ באותו פורים קטן תרפ"ז, התוועד באופן מיוחד רק עם חברי "תפארת בחורים" שהוא היה אחד החברים בה, ולפי זה ייצא שהרבי הריי"ץ התוועד באותו פורים קטן שתי התוועדויות).
הוספה לאחר זמן: מאוחר יותר שמעתי מהרב זושא שי' גורליק, אחד משלוחי חב"ד במוסקבה, שעל פי מה שהוא שמע, השטיבל החב"די היה צמוד למבנה של בית הכנסת הגדול, בצד הימני של הבית כנסת.
השטיבל היה אפל, והתועלת שבזה
ר' בנימין מספר שהחלונות של השטיבל לא היו נקיים וגם לא היו שם מספיק נורות והיה גם מעונן, ולכן השטיבל היה אפל. אבל היה לו בזה תועלת בשביל השליחות שלו, כי כך היה לו יותר קל לדבר עם המתפללים. ר' בנימין הדגיש כמה פעמים ש"לדבר" בבית הכנסת שהיו בו תמיד אנשים "מטעם", הכוונה כמה מילים ולא יותר, וגם את המילים המועטות היו "מדברים אל הקיר", והוא היה שומע…
הגבאי אפרים קפלון והשמש ישראל נח, וגם זו לטובה!
אפרים קפלון היה מהגבאים של הבית כנסת, (ר' בנימין מכתיר אותו בתואר "פרזידנט של הבית כנסת", אבל אני לא מבין מה המשמעות של זה שהרי יו"ר הקהילה, והקובע בעניני בית הכנסת משנת 1962 ואילך היה מיכאל מיכיילוביץ' איש הק.ג.ב, ואולי אפרים קפלון היה הגבאי הראשי וכדו'). וישראל נח היה שמש בית הכנסת.
ישראל נח בתפקידו כשמש היה מחפש חזנים, ואני הייתי תמיד מסכים כי רציתי שיראו וישמעו שאני יודע להתפלל, ועל ידי זה יהיה בי יותר אימון.
אפרים קפלון היה כהן ואמר פעם לר' בנימין שהוא לא רוצה שר' בנימין יבא לבית הכנסת, בגלל שהוא כהן ור' בנימין כהן, והוא לוקח לו את העליות…
כל הגבאים והשמשים בבית הכנסת היו אנשים "מטעם", אך ר' בנימין מצא בזה דבר טוב! בברית המועצות באותן שנים לא היה שייך שיהיה בית כנסת (ובמיוחד בית כנסת גדול במרכז מוסקבה) ללא פיקוח של הק.ג.ב., ואם כן "בזכות" נציגי הק.ג.ב. הרבים היה מרכז יהודי במוסקבה, והיתה בזה תועלת גדולה מאוד, לא רק ליהודי מוסקבה, אלא לכל יהודי ברית המועצות!
התייר לא יכול לשבת ליד המתפללים בבית הכנסת
בבית הכנסת הגדול במוסקבה, היו הגבלות על התיירים, לדוגמא ר' בנימין מספר שלא היתה לו אפשרות לדבר עם יהודי שהיה נוהג לשבת ליד הארון קודש, כי לא היה יכול לגשת לשם.
עוד מספר ר' בנימין, שכאשר בפעם הראשונה התיישב על ספסל שישבו עליו ולידו כמה יהודים, כל היהודים האלה קמו מיד והתרחקו ממנו כי פחדו פן יאשימו אותם בקשר עם אזרח זר.
י. נוצר קשר עם יהודי מוסקבה
ר' בנימין הגיע למוסקבה לפני שבת פרשת נח, ושהה שם בפעם הראשונה כחודש ויותר. בתחילת השהיה הארוכה הזאת במוסקבה פחדו המתפללים לגשת אליו, ולקח הרבה זמן עד ש"הקרח נמס", ורק אז הוא היה יכול להתחיל לבצע את השליחות שלו שלמענה הגיע לרוסיה. (ברוסיה של אותם שנים לא היה צריך סיבה לחשוש מאדם חדש, ובמיוחד אם הוא תייר מחוץ לארץ, ור' בנימין עצמו הסביר שהם וודאי חשדו שהוא קשור לק.ג.ב.).
ר' בנימין סיפר לעורך הספר, שלפני נסיעתו לא אמרו לו שום שמות של אנשים שהוא יכול ליצור איתם את הקשר הראשוני, ולכן הקשר היה צריך להיווצר מעצמו. התקופה הראשונה של שהותו במוסקבה היתה מאוד קשה עבורו, כל מתפללי בית הכנסת התנכרו אליו לגמרי, והוא היה בהרגשה של בדידות נוראה. אחרי שבוע בנימין כבר היה קרוב לנקודת שבירה והפסקת שליחותו, ואז ב"ה נוצר הקשר הראשוני. מי ששבר את הקרח היה לא אחר מאשר ר' יעקב.
היה לו לר' יעקב הרבה זמן לבחון את בנימין כ"ץ, שהרי ר' יעקב היה שוחט קבוע בבית השחיטה שבחצר בית הכנסת, ולכן היה נמצא שם הרבה שעות כל יום. סדר יומו של ר' יעקב היה כך: בתחילה הוא היה אומר "ברכות" קורא ק"ש של שחרית ועוסק בשחיטה, ובערך בשעה 11 היה מתפלל שחרית בבית הכנסת. עם הזמן הבין ר' יעקב שר' בנימין כ"ץ לא נמצא כאן סתם אלא מחכה שיצרו איתו קשר, ושהוא אדם נאמן וכדאי ליצור איתו קשר.
סגנון חי ריגשי וציורי
כאן המקום לציין שסיגנון הדיבור של ר' בנימין הוא מאוד חי ריגשי וציורי, ובענין העדין הזה של יצירת הקשר בינו לר' יעקב, יועיל מאוד להשתמש בכמה ציטוטים מתוך סגנונו המיוחד של ר' בנימין.
(במקום שיהיה כתוב "אבא" הכוונה לאביו של העורך, דהיינו ר' יעקב).
על השאלה איך נוצר הקשר בינו לבין אבא, אמר בנימין שלא היו לו שום ידיעות קודמות על אבא. אבל – "לאבא היה הרגש שאפשר לדבר איתו (עם ר' בנימין), ולו, לבנימין, גם כן היה הרגש שאבא אדם נאמן ואפשר לסמוך עליו."
"החיים שלי היו תלויים בחיים של אבא. עיקר השייכות היתה עם אבא, כי הוא היה הרבה זמן בבית הכנסת, כי היה שוחט והיה מתפלל שם."
"האבא היה ווארימקייט (=חמימות). כשאין עם מי לדבר לא הייתי יכול להחזיק מעמד, אבא החיה אותי, במילים המועטות שהיה אומר בין המילים של התהילים …"
"אבא עשה את החיים שלי קלים."
"אבא היה "נר לרגלי", כולם היו מסתכלים ברצפה. אף אחד לא רצה לדעת מהשני, אני לא יודע איך שם הצטרפו למנין אם כל אחד היה לעצמו…"
כאן המקום לצטט משפט של ר' בנימין על ר' לוי פרסמן ז"ל שנהיה לאיש הקשר שלו בטשקנט. – "בטשקנט היה חזן לוי פרסמן, שם הוא היה "נר לרגלי", לדבר היינו רמז קל…"
יא. תחבולות שאיפשרו להחליף מילים
ר' בנימין מספר על תחבולה בה השתמשו הוא ור' יעקב כדי שיהיה להם יותר קל להחליף מילים בבית הכנסת במוסקבה, ובאותו עקרון הוא השתמש גם עם ר' לוי פרסמן בטשקנט.
כזכור היה ר' יעקב השוחט הקבוע בבית השחיטה בחצר בית הכנסת הגדול, ובאופן טבעי היה ר' בנימין נכנס לשם מדי פעם להביט בנעשה, (וממה שראה שם הוא סיפר לעורך הספר שר' יעקב היה עושה את מלאכת השחיטה בזריזות).
והנה בעזרת החונן לאדם דעת, אחד מהם נפל על המצאה, ומדי פעם היה ר' יעקב לוקח את ר' בנימין לצד ומראה לו את החלף (סכין השחיטה), וכביכול שר' בנימין הוא גם כן שוחט… ולכן יש להם נושא משותף לדבר עליו… וכך בלי לעורר חשד היו יכולים לומר זה לזה דברים נחוצים.
וכך נהג ר' בנימין גם עם ר' לוי פרסמן בטשקנט, כיון שר' לוי הוא חזן מפורסם, וגם לר' בנימין היה קול יפה והיה ניגש לתיבה בכל פעם שמבקשים ממנו, אם כן אין זה פלא שהם פורשים לצד כדי לשוחח בנושא החזנות… ובינתיים כמובן אומרים זה לזה את הדברים הנחוצים…
בקשר לזה מספר ר' בנימין, שלר' לוי פרסמן היתה תפיסה טובה מאוד של ניגונים, ובשעתיים וחצי שר' בנימין ניגן לחסידים בטשקנט כל מיני שירים שהתחדשו בחצרו של הרבי (והחסידים היו צמאים להכיר אותם – "אימתי קאתי מר", ועוד), ר' לוי פרסמן תפס מיד את כל השירים.
יב. כולם כאן "מוסרים"…
אחד היהודים המבוגרים שהיו מבקרים בבית הכנסת הגדול, היה ר' ישראל קונסון. ר' בנימין מספר שאחרי שר' ישראל קונסון "בדק אותי", (דהיינו השתכנע שר' בנימין הוא איש נאמן), הוא אמר לי כמה מילים, שאברח מיד מהבית כנסת כי "כולם כאן מוסרים"…
י"ג. דודו של ר' מאיר צבי גרוזמן, וחקירה עם 15 שאלות
ביום האחרון של שהותו של ר' בנימין במוסקבה בפעם הראשונה, (כך אמר לי ר' בנימין מפורשות באור לח"י סיון תשע"ה שזה היה בסוף השהיה הראשונה במוסקבה, וגם הסביר שזה לא היה יכול להיות בפעם השניה, כי אז הוא היה במוסקבה רק יום אחד. אבל בכתבה בכפר חב"ד כתוב שזה היה בעת שהיה במוסקבה בפעם השניה, לאחר שביקר בכל המקומות הנוספים בברית המועצות), החליט ר' בנימין שהוא חייב לדעת את שמו של יהודי מבוגר שהיה יושב תמיד ליד ארון הקודש. ר' בנימין הבחין שאותו יהודי מאוד רוצה לומר לו משהו אך אין לו את האפשרות. ר' בנימין ניצל את ה"קדושה" בחזרת הש"ץ של תפילת מנחה, ופשוט הלך קדימה ונעמד קרוב לאותו יהודי ושאל אותו בלחש "מה השם שלך", היהודי ענה ששמו … גרוזמן, וזה היה מספיק בשביל ר' בנימין כדי להכניס אותו למאגר השמות שבזכרונו. אבל המעשה הזה של הליכתו של ר' בנימין לעמוד ליד ארון הקודש, לא עבר בשתיקה.
לאחר זמן מועט ניגשו אליו בזעם, יעקב פישמן ואפרים קפלון, מהממונים על הבית כנסת, וכל אחד מהם אחז באחת מידיו של ר' בנימין ואמרו לו, "אתה אוהב להיות בכל המנינים, הנה יש לנו עוד מנין בשבילך…", וכפי שהתברר לו אח"כ כוונתם היתה שהם לוקחים אותו כעת לחקירה בחדר שהיו בו 9 גויים שיחקרו אותו, ו"יחד" עם המתרגם ר' מאטל חנזין יש שם מנין…! אבל ר' בנימין שנבהל והתבלבל מאוד, רצה להרוויח זמן, ולכן הצהיר שהוא אמנם אוהב להיות בהרבה מנינים, אך הוא לא עובר למנין נוסף לפני שהוא מסיים את המנין הקודם… המילים האלו פעלו את פעולתם, והם הניחו לו עד שיסתיים המנין, ובינתיים ר' בנימין נרגע קצת ואירגן את המחשבות שלו.
כאשר פישמן וקפלון הובילו אותו לחדר שנמצא בצד שמאל של הארון קודש, בעמדו ליד פתח הדלת הוא ראה שם 9 גויים עם הבעת פנים לא נעימה… אך הוא הבחין שגם ר' מאטל חנזין נמצא שם, וזה עשה לו הרגשה טובה. אצל הגויים החוקרים כבר היתה מוכנה רשימה עם 15 שאלות, ור' מאטל חנזין שהיה המתורגמן הקריא לו את השאלות.
ואומנם שמחתו של ר' בנימין על כך שר' מאטל חנזין הוא המתורגמן, היתה מוצדקת. ר' מאטל חנזין הקריא באוזניו את כל השאלות ברצף, כדי שר' בנימין יוכל בינתיים לסדר בראשו את התשובות על השאלות היותר קשות. (השאלות הראשונות היו הרציניות, מי שלח אותו, מי מממן לו את הנסיעה היקרה הזאת, למה הוא יצר קשר עם הרבה מהמתפללים, (סוכני הק.ג.ב. בבית הכנסת עקבו אחריו היטב…), ואחר כך היו השאלות היותר קלות, איפה הוא למד חזנות, באיזו ישיבה הוא למד, ועוד).
ר' בנימין שכאמור הספיק כבר קצת להירגע, ענה על כל השאלות ברוגע, כשהוא גם בטוח שכאשר ר' מאטל חנזין יתרגם את תשובותיו לרוסית, הוא בוודאי יוסיף קצת ויגרע קצת כדי שהתשובות תהיינה עוד יותר טובות.
על השאלה מאיפה הוא לקח את הכסף עבור הנסיעה הזאת, הוא ענה שהוא בן יחיד לאביו, ובליל הסדר הוא "גנב" את האפיקומן, ובשביל להחזיר את האפיקומן הוא ביקש את הנסיעה הזאת… וכך הוא נוהג כל שנה, ונוסע בכל פעם לאיזשהו מקום בעולם.
כאשר, אחרי משך זמן, ר' בנימין פגש את ר' מאטל חנזין בארץ ישראל, אמר לו ר' מאטל שזו היתה תשובה מתקבלת על הדעת, ומועילה מאוד, כי אם הרוסים היו חושבים שאיזשהו אירגון מממן את הנסיעה, זה יכל להזיק מאוד לשליחות.
על השאלה מדוע הוא יצר קשר עם הרבה אנשים, הוא ענה שהוא פשוט שאל אותם מתי מתפללים מנחה, וכיון שענו לו תשובות לא זהות הוא המשיך לברר, עד שהבין שבגלל שיש הרבה מנינים, לכן כל אחד אומר תשובה אחרת… ר' בנימין הבחין שהתשובה הזאת מצאה מאוד חן בעיני החוקרים, כי כידוע הסיבה העיקרית לכך שהסובייטים איפשרו את כל הפעילות הדתית בבית הכנסת הגדול במוסקבה, זה היה בשביל להראות לכל העולם שבברית המועצות יש "חופש דת"… ולכן הם שמחו מאוד לשמוע שהתייר האמריקאי אומר שיש בבית הכנסת הרבה מנינים…
בשבועון כפ"ח כתוב שעל השאלה באיזה ישיבה הוא למד, הוא ענה שלמד בישיבת תורה ודעת… (ככל הנראה הוא לא אמר להם את האמת בגלל טעם פשוט, כי לומר שהוא למד בליובאוויטש לא היה כדאי, שהרי ידוע שאצל הסובייטים חסידי חב"ד היו נחשבים לאויבי המשטר מהמסוכנים ביותר…).
סוף דבר מה היה עם אותו יהודי מבוגר – גרוזמן
בעש"ק פ' חוקת ה'תשע"ה שוחחתי בטלפון עם הרב מאיר צבי שי' גרוזמן, (מראשי ישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד), והוא סיפר לי שדודו זה ר' אהרן גרוזמן ז"ל, לא עלה לארץ ישראל, כי רצה לעלות רק יחד עם ילדיו וזה לא התאפשר אז. אבל ילדיו יצאו אחר כך מרוסיה, (לארץ ישראל?).
עוד הוסיף הרב מ.צ. שי' גרוזמן, שדודו ר' אהרן ז"ל היה מקפיד שם במוסקבה בכל עניני יראת שמיים.
י"ד. טבילה במקוה של בית הכנסת
יום אחד אמר לו (יותר נכון "אמר לקיר") ר' נתן קנלסקי שיש כעת אפשרות לטבול במקוה. הוא ירד למקוה וטבל. היו אז במקוה 17 יהודים, בהתחלה כולם פחדו ממנו ולא דיברו איתו כלום, אך כשהוא הלך לטבול הם בדקו את הציציות שלו וראו שהחוליות הם של חב"ד, ואז שאלו אותו האם הוא מניו – יורק, וכשענה שכן, שאלו אותו האם הוא מברוקלין, והוא ענה כן. הוא ביקש מגבת, וכל אחד רצה לתת לו את המגבת שלו! "שאלו אותי איפה אני אהיה בשבת, ואמרתי להם שאהיה במלון אוקראינה בקומה ה- 30, כי זה רחוק וצריך ללכת בשלג, (ולרדת ולעלות 30 קומות). וכל אחד חשב מה אפשר לעשות כדי שאוכל להיות בשבת בבית הכנסת…"
(באותה הזדמנות ראיתי שם במקווה את הצעיר נ.פ. והיה ממש מבהיל לראות איך שהצלעות שלו היו בולטות בגלל שהיה מאוד רזה… (בגלל העניות והקושי להשיג אוכל כשר), ואחרי שנים רבות ראיתי אותו בארץ ישראל במירון, ושאלתי אותו האם שמו נ.פ. וענה שכן…).
ופתאום נהיה שקט, ונהיה "קר" דהיינו שהאוירה נהייתה צוננת לגמרי, ואף אחד לא מסתכל עלי. (אחד מסתכל על הרצפה ואחד מסתכל על התקרה…), ואז ראיתי שהדלת פתוחה ויש "אוזן" ששומעת. וכשיצאתי ראיתי אדם גבוה בשם פישמן, שהוא היה מוחזק לסוכן של השלטונות. (העורך – על פי זה נראה שזהו יעקב פישמן שמונה על ידי הסובייטים לרב של בית הכנסת לאחר פטירתו של הרב לוין ז"ל, אבל יש בזה בעיה כי יעקב פישמן שמונה אחר כך לרב הבית כנסת היה בעל קומה נמוכה, וצריך עיון, ויש ליישב…).
ט"ו. ר' נתן קנלסקי ור' לייבל חצרנוב
ר' נתן קנלסקי היה בא הרבה להתפלל בבית הכנסת הגדול, כי הוא היה עובד אז כשומר בלילה, וביום היה לו זמן. גם ר' לייבל חצרנוב היה מגיע כל יום, כי היה צריך לומר "קדיש", ור' בנימין זוכר אותם היטב כבר מהיום הראשון לבואו למוסקבה.
ר' לייבל חשש ליצור קשר עם בנימין כ"ץ, לא רק בדיבור אלא אפי' לא ברמז… ר' נתן אף שבאופן יחסי למצב ברוסיה, לא היה מפחד, אבל גם הוא לא ידע בהתחלה איך להתייחס לבנימין כ"ץ, ואחד הדברים שמהם הוא הבין שהוא לא סוכן של הק.ג.ב. אלא אדם נאמן, היה כאשר ר' בנימין ביקש במקוה שיתנו לו מגבת… ר' נתן החליט בדעתו שסוכן של השירותים החשאיים לא יבקש מגבת, אין זאת אלא שמדובר באמת בבחור אמריקאי מפונק… (בלשונו של ר' נתן קנלסקי – "א אמריקאנער בויצ'יק"). ואמנם אחר כך הוא היה מנצל הזדמניות מתאימות לדבר עם ר' בנימין כ"ץ, והוא לא פחד לדבר איתו.
פעם אחת הוא דיבר איתו ליד העמודים שבחזית בית הכנסת, ופתאום ראו זוג שמסתכלים עליהם, ומיד כל אחד מהם הלך לכיוון אחר. ר' נתן עשה סיבוב מסביב לבית הכנסת, וכשלא פגש את ר' בנימין, דאג לו מאוד, והמשיך להסתובב עוד כמה פעמים. אחרי זמן כשפגש אותו, אמר לו ר' בנימין שהוא פשוט לקח מיד מונית ונסע משם…
כשעורך הספר שאל את ר' נתן קנלסקי בקיץ תשע"ג, האם הוא יודע שר' בנימין כ"ץ בא למוסקבה כדי לקבל שמות של יהודים שרוצים שישלחו להם וויזות, ענה ר' נתן שהוא שומע את זה כעת בפעם הראשונה… (גם את הסיפור על השיחה ליד העמודים שבחזית בית הכנסת, והפרטים בנוגע לוויזה של ר' נתן עצמו שמע ממנו העורך בקיץ תשע"ג).
(בנוגע לוויזות ליציאה מרוסיה אמר ר' נתן לעורך הספר, שהוא לא הצטרך לסיוע בזה כי היו לו קרובי משפחה בארץ, ואילו ר' לייבל חצרנוב סיפר לעורך הספר שהם קיבלו ויזה, מ"אחותו" אשתו של ר' משה ירוסלבסקי ע"ה).
ט"ז. "יחוד אסור ברוסיה"
כאשר נוצר אימון בין ר' יעקב לר' בנימין, אמר לו ר' יעקב בחשאי שאולי ר' בנימין יישאר ללון בבית הכנסת בשבת על אחד הספסלים כדי שיוכל להתפלל בציבור, כי מהקומה ה- 30 של מלון אוקראינה, לא היה יכול לבוא ברגל בשבתות החורפיות. ר' יעקב עצמו היה פעמים רבות לן בבית הכנסת בליל שבת כיון שהוא היה בדרך כלל הבעל קורא הרישמי של המנין הראשי, והיה גר בעיירה פושקינו הרחוקה כ- 40 קילומטר ממוסקבה.
אבל אחרי שר' יעקב חשב עוד בענין הוא בא למסקנה שזאת תהיה סכנה גדולה עבורו ללון בבית הכנסת כאשר נמצא שם גם תייר אמריקאי, וכאשר הוא (ר' יעקב) נכנס לשטיבל החב"די עטוף בטלית ועטור בתפילין, לאחר שסיים את עבודתו בבית השחיטה, פיזם את המילים "ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל", והבליע בתוך המילים, שדוד אסר את היחוד, ויחוד ברוסיה אסור… (ולכן ברך דוד את ה' לעיני כל הקהל דוקא…) והיינו שזאת תהיה סכנה גדולה עבורו ללון בבית הכנסת ביחד עם ר' בנימין. ר' בנימין שמע זאת והבין מיד את הכוונה… ובאמת בכל השבתות שהוא שהה במוסקבה, הוא נשאר בשבת בחדרו בבית המלון אוקראינה בקומה ה- 30.
ר' בנימין אמר על כל זה בסגנונו המיוחד: "כך גזרו מלמעלה שלא נהיה ביחד בשבת".
י"ז. "כשהייתי רואה יהודי שבור"
אחד הדברים הקשים ביותר שעמדו בפניו של בנימין, היה הספק למי מהיהודים צריך להתייחס באימון, וממי לחשוש. את מילותיו של מי צריך להכניס למאגר הזכרון המדוייק, ואל מילותיו של מי לא צריך לשים לב… והיה לו לר' בנימין בענין הזה כלל ברזל. וגם כאן אכתוב את הכלל בסגנונו החי של ר' בנימין:
"כשהייתי רואה יהודי שבור, הייתי מדבר איתו כי הבנתי שהוא איש נאמן, אבל כשהייתי רואה יהודי שהוא לא שבור, לא עשיתי שום השתדלות לזכור מה שהוא אומר לי, נכנס באוזן הזאת ויוצא באוזן השניה…"
כמה אמת והבנה עמוקה יש בכלל הזה של ר' בנימין! מי שנכנע לצו השעה של השלטון הסובייטי, מי שהשלים עם הקו של השלטונות ושיתף איתם פעולה, התמזג עם סגנון החיים וחי חיים "נורמליים" כביכול, לא היה מוגבל במציאת מקום עבודה ומקום לימודים לילדיו – אצל יהודי זה גם החזות החיצונית היתה רגועה ובוטחת.
אבל מי שהיה צריך כל הזמן לשמור על הזהות שלו ושל ילדיו, ולהיזהר שלא להבלע בתוך הסביבה הדורסנית, ולעשות את זה כמה שיותר בהחבא, מי שהיה מסתכל בכאב גדול על כל מה שקורה עם אחיו היהודים ברוסיה הסובייטית – אצל יהודי זה גם החזות החיצונית היתה חזות של אדם שלבו שבור וכואב…
(עוד שמעתי – לא מר' בנימין עצמו, אלא מאלה ששמעו ממנו – שכדי לדעת למי להתייחס באימון, הוא גם היה נעזר בר' יעקב. כאשר היה ניגש אליו יהודי לומר לו משהו (ור' יעקב היה קרוב) הוא היה מציץ לראות את פניו של ר' יעקב. אם ר' יעקב היה מראה פנים שמחות ומחייכות, זה היה סימן שהוא איש נאמן, ואם ר' יעקב היה שם ידו על פיו, זה היה סימן שלא לתת אמון באדם הזה).
י"ח. שהדוד העשיר בניו יורק ישלח מתנות לחמשת הבנים!
כבר כתבנו כמה פעמים שה"שיחות" עם ר' בנימין בבית הכנסת הגדול במוסקבה היו משפטים קצרים שנאמרו "אל הקיר", ור' בנימין היה שומע ורושם בזכרונו. בנוסף לכך הי'ה ר' יעקב (וכנראה לא רק ר' יעקב) גם אומר את הדברים ברמז!
ר' בנימין סיפר לעורך הספר, (בנו של ר' יעקב) שר' יעקב הגניב לו את המשפט הבא: "יש לי דוד עשיר בניו יורק, ויש לי חמשה בנים וצריך שהוא ישלח להם מתנות!"
ור' בנימין הבין מיד שהכוונה של ר' יעקב היא שהוא חייב לצאת מרוסיה כי יש לו חמשה בנים, וצריך לשלוח בשביל זה ויזה, (מתנות…)!
אין ספק שר' יעקב חשב היטב עד שהחליט מה יהיו המילים שיגיד לר' בנימין, מילים מועטות שמחזיקות את המרובה. א. "יש חמשה בנים" והחינוך שלהם דורש לצאת בדחיפות מרוסיה. ב. צריך ויזה – "מתנות". ג. יש דוד בניו יורק והוא יכול להיות הקרוב שישלח את הויזה. (אין ספק שבמשך הזמן הוסיף לו ר' יעקב גם פרטים על הדוד הזה, כדי שאפשר יהיה למצוא אותו. ר' יעקב לא ידע שבסופו של דבר הוא יקבל ויזה מ"אחותו" דהיינו בתו של ר' פולי'ה קאהאן… ואכן ר' בנימין מצא את הדוד הזה, וכאשר ר' יעקב היה אצל הרבי בניו יורק בתשרי תשכ"ח, ר' בנימין סידר לו פגישה עם הדוד הזה. אך כנראה שהקשר עם הדוד לא המשיך, כי לא ידוע למשפחה שום פרטים על הדוד הזה, וגם לא ידוע שום פרטים על ה"עשירות" שלו).
(הסיבה מדוע ר' בנימין לא סידר שר' יעקב יקבל את הוויזה מהדוד האמריקאי, היא כנראה פשוטה. הרי ר' בנימין היה אחר כך שנתיים בארץ ישראל, ולכן היה לו יותר נוח לסדר וויזה מארץ ישראל, מאשר לחפש את הדוד בניו יורק).
לפנינו מכתב של ר' יעקב לר' בנימין כ"ץ, שכנראה בא כמענה על מכתב של ר' בנימין, בו הוא מודיע לר' יעקב שהוא מצא את הדוד שלו בניו יורק. נוסח המכתב מועתק כאן מצילום שלו שמופיע בשבועון כפר חב"ד בו פורסמה הכתבה על שליחותו של ר' בנימין.
ב"ה יום ה' לסדר במדבר שנת תשכ"ז לפ"ק
מיין טייערער הרב בנימין כ"ץ
איך דאנק דיר וואס דו האסט געפונען
מיין קרוב. גיב עם איבער אז איך בין
שוין דריי חדשים אין לאנד
מיט מיין משפחה פון 5 קינדער און פרוא
און שוויגער. די קינדער זיינען פון 8 –
ביז (??) 16 יאר דערוויילע לעב איך
אין כפר חב"ד. איך ארבעט נאך נישט
איך בין אויך ארוייס ניט לאנג
פון קראנקען הויז.
ערהאלטנדיק פון קרוב א בריף וועל איך
זאפארט(?) גלייך ענטפערון
מיט גערוס און בעסטע
ווונטשון צו אייך
יעקב אלישביץ כפר חב"ד
תרגום המכתב מיידיש לעברית
ב"ה יום ה' לסדר במדבר שנת תשכ"ז לפ"ק
הרב בנימין כ"ץ היקר שלי אני מודה לך על כך שמצאת את הקרוב שלי. תמסור לו שאני כבר נמצא שלשה חודשים בארץ עם המשפחה שלי הכוללת 5 ילדים ואשה וחותנת. הילדים הם מגיל 8 עד גיל 16, בינתיים אני גר בכפר חב"ד. אני עדיין לא עובד, אני יצאתי לא מזמן מבית חולים. כאשר אקבל מכתב מהדוד אני יענה לו מיד.
דרישת שלום והאיחולים הכי טובים לכם.
יעקב אלישביץ כפר חב"ד
י"ט. לאן נעלמו 100 פונט?
כאשר ר' בנימין הגיע למוסקבה, הוא שקל 240 פונט, וכאשר הוא יצא מרוסיה, הוא שקל 140 פונט… או בלשונו וסגנונו של ר' בנימין, שכאשר הוא הגיע למוסקבה, הוא היה נראה כמו עגל, וכשיצא מרוסיה… (פונט זה – 453 גרם, ואם כן ביציאתו מרוסיה הוא שקל כ- 64 קילוגרם, ור' בנימין הוא קצת יותר מגובה בינוני!).
והסיבה לזה פשוטה, כי בגלל הזהירות בכשרות הוא התקיים בעיקר על פירות וירקות, ולכן בשלושת החודשים שהיה ברוסיה, הוא ירד ב- 100 פונט (45 ק"ג)! מאז זוכר ר' בנימין את המילה הרוסית "גרושה" אגס… הוא אמנם הביא איתו נקניק כשר, (וכשאפרים קפלון, מראשי הגבאים בבית הכנסת ביקש ממנו קצת "קולבאס" (= נקניק), הוא נתן לו, אף שאפרים זה היה "איש מטעם"…), אבל זה לא הספיק למלא את כל מה שהיה חסר, וככל הנראה גם הלחץ הנפשי נתן בו את אותותיו…
כ. טבילסי וטשקנט
לא נאריך בקורותיו של ר' בנימין כ"ץ בטביליסי ובטשקנט, (וכבר כתבנו שאיש הקשר העיקרי של ר' בנימין בטשקנט, היה ר' לוי פרסמן), ורק נציין שר' בנימין מדגיש שהמקום הכי רגוע בכל נסיעתו היה בטביליסי, ואילו טשקנט היה המקום שבו היה הכי הרבה מתח. אמנם גם בבית הכנסת במוסקבה היה מתח גדול, אבל במוסקבה זה היה רק בתוך הבית כנסת, ואילו בטשקנט זה היה בכל מקום.
כ"א. יציאה מרוסיה,
4 ספרים – 40 ספרים
כשר' בנימין נכנס לרוסיה הביא איתו 4 ספרים, ועל השאלה למה הוא צריך אותם, ענה שהוא רוצה ללמוד בהם, אבל הפקידים אמרו לו שהוא לא יכול להכניס אותם. על זה אמר להם ר' בנימין "שהם שייכים למלך דנמרק", ואם הוא לא יכול לקחת אותם איתו, כי אז הוא ישאיר את הספרים אצלם, והם יחזירו אותם למלך… כשהפקידים שמעו את זה, הם שינו את דעתם ואמרו לו שהוא יכול לקחת אותם איתו, ונתנו לו אישור על כך שהוא הכניס לרוסיה 4 ספרים. (צריך בירור למה התכוון ר' בנימין "שהספרים שייכים למלך דנמרק", ייתכן שעל הספרים הייתה חותמת של ספריה בדנמרק וכדו').
במשך הנסיעה שלו הוא קיבל מהחסידים הרבה ספרים יקרים, כגון תניא דפוס ראשון ולקוטי תורה ודרך מצוותיך ועוד, (כנראה שזה היה בשביל הספריה של הרבי), וכדי שיוכל להוציא אותם מרוסיה הוא הוסיף 0 למספר 4. ונהיה רשום 40!
כשהגיע לנמל התעופה, השתדל כל הזמן שהוא יהיה אחרון בתור, (כדי שהתור שלו יגיע קרוב לזמן ההמראה של המטוס, ולא יהיה הרבה זמן לבדוק אותו). אחת הפקידות שמה לזה לב ושאלה אותו לפשר הדבר, הוא ענה שכיון שהוא צעיר והם מבוגרים, לכן הוא מכבד אותם שיהיו לפניו… וב"ה פתאום היתה דליקה באיזה מקום וצעקו פאז'אר, וכולם רצו לשם, ובדיוק הכריזו שהמטוס עומד להמריא, והוא לקח את שתי המזוודות עם הספרים, ועלה למטוס…
כ"ב. נספח – ר' בצלאל שיף מספר על בית הכנסת הגדול במוסקבה
ביום ב' שבט ה'תשע"ב שוחחתי בטלפון עם ר' בצלאל שיף, והוא סיפר לי שאף שהוא היה גר בסמרקנד אך בשנת תשי"ט (או תשכ"א) התחתן ובא להתגורר במוסקבה, ומאז הזדמן לו להיות הרבה פעמים במוסקבה והוא ביקר הרבה פעמים בבית הכנסת הגדול.
ר' בצלאל סיפר שכיון שלר' יעקב (שהיה משמש כשוחט קבוע בבית השחיטה שבחצר בית הכנסת הגדול) היו הרבה הזדמנויות לבא במגע עם תיירים מחו"ל, לכן היה דבר רגיל שהיו אצלו כל מיני תשמישי קדושה, והרבה פעמים הוא נתן לו מזוזות לוחות שנה ועוד. פעם אחת קרא לו ר' יעקב ואמר לו שיתן לו משהו מיוחד, הוא הוליך אותו לבית השחיטה ושם נתן לו חתיכת נקניק (כשר!) שקיבל מהתיירים. (ברוסיה זה היה דבר נדיר שר' בצלאל אף פעם לא ראה, כי שם לא היה בנמצא נקניק כשר).
בקיץ תשע"ג כאשר ר' בצלאל היה בשבת בקרית גת הוא סיפר זאת לעורך באופן קצת שונה, שכשר' חיים (אחד מאנ"ש) ראה אותו (את בצלאל), הוא אמר לאבא "תן לו גם" ואז אבא הוציא מהתיק (פארטפעל) נקניק ונתן לו.
עוד סיפר אז, שכשנכנסים לבית הכנסת יש את השער של הבית כנסת הגדול שבדרך כלל היה סגור, מצד ימין נמצא השטיבל החב"די ומצד שמאל יש מדריגות שיורדות למקוה. ואבא היה יושב בדרך כלל באמצע השטיבל החב"די ליד החלונות שבצד ימין.
הוא סיפר עוד שכשאבא היה מקבל מהתיירים סמלים של מגן דוד עם שרשרת וכדו', הוא היה ממהר לחלק אותם מיד כשהיה רואה מישהו שאפשר לתת לו, כדי שלא ישארו אצלו, (כנראה שבחפצים שקשורים למדינת ישראל היתה יותר סכנה מאשר בחפצי קדושה).
עוד סיפר שהיה שם אחד מהגבאים בשם …… שכשהיה רואה מישהו שקיבל משהו מהתיירים היה לוקח את זה ממנו, והיה מאיים שאם לא יתנו לו אזי הוא יטפל בזה וכו'… וכמובן שאח"כ הגבאי הזה היה מוכר את תשמישי הקדושה. (וכמו שזה כבר כתוב בספרנו, שכך נהגו גבאי בית הכנסת הגדול), וכשהוא (בצלאל שיף) היה מגיע מסמרקנד, הוא היה קונה אצל אותו גבאי ממה שהיה לו.
ופרט נוסף, שהוא זוכר ברור שפעם אחת הוא פגש במקוה את האדמו"ר ממחנובקה, וזו היתה הפעם הראשונה שהוא ראה מישהו שלבוש בלבושים המיוחדים של צדיקי פולין. (האדמו"ר ממחנובקה התגורר באותו זמן בצ'ירקיזובו שבמוסקבה.