תוכן
א'. התקופה הראשונה בה היה שיא הפריחה של פעילות הישיבה במשך כחמש שנים, תשי"ז – תשכ"א, (1961 – 1957)
- "…נשארה פתוחה כחמש שנים…"
- גשמיות – לינה מסעדה וקיצבה, ואפי' קבלת פנים
- רוחניות – מייסדי הישיבה גייסו רבנים ומורים
ב'. הסיבות לסיומה של התקופה הראשונה
- הק.ג.ב. פועל לפיזור התלמידים
- מותם של שניים מרבני הישיבה
- מותם המסתורי של רבני הישיבה ובית הכנסת הגדול
- מינוי חוקר ק.ג.ב. לשעבר ליושב ראש הקהילה.
- השפעת המתח הבין גושי על התנהלות הק.ג.ב. בישיבת "קול יעקב", ובבית הכנסת הגדול
- מסקנה – התקופה הראשונה של ישיבת "קול יעקב" זה מחסדי ה'
ג'. התקופה השניה – תקופת השפל של הישיבה, תשכ"ב – תשמ"ב, (1962 – 1982)
ד'. התקופה השלישית, 1982-3 והלאה
- ר' מרדכי ליפשיץ מלמד לפחות שתי קבוצות של שוחטים
- עדותו של אברך קזייב על תקופה זו
- "קבלה" של ר' אברך קזייב
התקופה הראשונה, תשי"ז – תשכ"א, (1961 – 1957) – התקופה הראשונה והזוהרת שנמשכה כחמש שנים
א-1. …נשארה פתוחה כחמש שנים…
"… ישיבת "קול יעקב" נשארה פתוחה כחמש שנים. אמנם גם היום הישיבה קיימת, אך אולי יש בה 3 תלמידים. אין בה עוד מלמדים ומורים … ",
(ציטוט מתוך פרק ד' של הכתבה הגדולה בעיתון שערים מיום י"ב תשרי תשל"ב)
כמו שכתוב בהמשך אחת הסיבות להפסקת הלימודים הראויים לשמם היתה מותם של שניים ממורי הישיבה, הגאונים הרב חיים כ"ץ והרב שמעון טרבניק. הרב חיים כ"ץ נפטר בי"א תמוז תש"כ (קיץ 1960) – והרב שמעון טרבניק נפטר בי' אייר תשכ"א (תחילת קיץ 1961) (בזמנו רשמתי את התאריכים מתוך איזשהו ספר)). הם היו תלמידי חכמים גדולים והמורים הראשיים בישיבה, והרב טרבניק היו אהוב על התלמידים באופן מיוחד.
אם נחשיב את השנים הטובות של ישיבת "קול יעקב" רק עד פטירתו של הרב שמעון טרבניק יצא לנו אפי' פחות מחמש שנים, שהרי מפתיחת הישיבה בד' שבט תשי"ז עד פטירתו של הרב שמעון טרבניק ביום י' אייר תשכ"א, יש ארבע שנים ושלושה חודשים. ובמיוחד שככל הנראה בחודשים האחרונים לחייו התגברה אצלו המחלה, והוא כבר לא יכל ללמד כראוי.
אך כנראה שבכל זאת גם אחרי פטירתו של הרב טרבניק המשיכו הלימודים להתנהל זמן מה ברמה נאותה. קודם כל הרי היו בישיבה מורים נוספים ובוודאי שהם מילאו את מקומו של ר' שמעון טרבניק עד כמה שיכלו. וכמו כן התלמידים בשחיטה ומילה עדיין המשיכו את ההתמחות אצל ר' יעקב. ולכן הקביעה שהתקופה הראשונה נמשכה חמש שנים, היא מאוד מובנת.
וצריך לזכור שהסיבה להפסקת הלימודים הטובים לא היתה כל כך בגלל פטירתם של רבני הישיבה, אלא עיקר הסיבה לזה היתה החלטתם של השלטונות להפסיק את הלימודים הסדירים. (כפי שמפורטות בהמשך "הסיבות לסיומה של התקופה הראשונה").
לפנינו מכתבי אישור של תלמידים מהם אנו רואים שהלימודים של התקופה הראשונה נמשכו כחמש שנים.
1. קטע ממכתבו של ר' גבריאל טטרואשווילי, בו כתוב שהוא למד בישיבת קול יעקב" כארבע שנים, "אני הח"מ גבריאל בן חכם מיכאל טטרואשווילי מעיר קולאשי (גרוזיה) למדתי בישיבת "קול יעקב" במוסקבה 1960-1957 ."
2. מכתבו של ר' יצחק בן סימן טוב אדזאשווילי בו כתוב שהוא למד בישיבה כחמש שנים. "הנני להעיד על הרב ר' יעקב בן שלום אלישביץ שי', שאני יצחק בן סימן טוב אדזאשווילי למדתי אצלו בשנות 61 – 1957, ולמדתי אצלו שחיטת עופות, ומילה, וכל הזמן עבדתי בעיר תביליסי ברוסיה בתור שו"ב ומוהל עד שנסעתי ובאתי לארץ ישראל בחדש תמוז תשל"ג וכשנסעתי השארתי אחרי שוחט ומוהל שלימדתי אותו."
3. מכתבו של ר' יצחק מושיאשווילי בו כתוב שהוא למד עד שנת 1962. ""אני הח"מ יצחק בן דניאל מושיאשוילי מגרוזיה, שלחו אותי מעיר טביליסי (גרוזיה) ללמוד במוסקבה מק"ק דשם, ללמוד אומנות שחיטה אצל הרב יעקב בן שלום אלישביץ משנת 1962 – 1959 בישיבת "קול יעקב" במוסקבה"."
4. מכתבו של בירברגר שגם בו כתוב שהוא למד עד שנת תשכ"ב – 1962. "למדתי אצלו מילה בתקופת שהותי בישיבה בין השנים תשי"ט – תשכ"ב ולאחר מכן עבדתי בשו"ב ומוהל בק"ק סרטוב עד עלייתי לארץ ישראל בשנת תשכ"ה"
א – 2. גשמיות: לינה מסעדה וקיצבה, ואפי' קבלת פנים
כאשר הרב שלמה שלייפר ז"ל ייסד את ישיבת "קול יעקב", הוא השקיע בה מאמצים גדולים מאוד. הוא דאג מאוד גם לעניינים הגשמיים וגם לעניינים הרוחניים. ראשית כל הוא דאג לתלמידים למקומות לינה, ולמסעדה. מקומות הלינה היו ככל הנראה בדירות שכורות, לא רחוק מבית הכנסת הגדול. (לא קיבלנו עד עכשיו שום מידע על "פנימיה" בבית הכנסת הגדול עצמו). והמסעדה היתה בתוך המתחם של בית הכנסת הגדול, והיה אחראי עליה יהודי ירא שמים בערל ריקמן, (כפי שמספר ר' מאטל ליפשיץ בספרו "זכרונות פון גולאג").
כמו כן כבר כתבנו על כך שתלמידי הישיבה היו מקבלים מהישיבה קיצבה חודשית של מאה רובלים, סכום הגון מאוד באותו זמן.
ובקשר לקבלת פנים, יש לנו עדות של ר' יעקב חיימוב מתלמידיה הראשונים של הישיבה, שכאשר הוא הגיע עם הרכבת מבוכרה למוסקבה, חיכו לו שם שני נציגים מטעם הישיבה, ר' מרדכי חנזין, ושמואל טורגוביצקי.
דהיינו שהרב שלמה שלייפר לא שלח איזשהו נהג להביא את התלמיד החדש מתחנת הרכבת, אלא שלח שני אנשים נכבדים לקבל את פניו! את ר' מרדכי חנזין שהיה מזכירו האישי של הרב שלייפר וממורי הישיבה, ואת שמואל טורגובצקי שהיה אז מזכיר הקהילה, (וכשנתיים אחר כך שימש גם כיו"ר הקהילה).
מכל זה אנו רואים שהנהלת הישיבה השקיעה מאמצים מרובים לדאוג לכל ענייניהם הגשמיים של התלמידים, כדי שהם יהיו פנויים ללמוד. (וכבר כתבנו בספרנו, שבנוסף לזה היה ר' יעקב דואג באופן אישי לעזור עוד יותר, לאלה מהתלמידים שהיו בעלי משפחה וההוצאות שלהם היו יותר גדולות).
א – 3. רוחניות: מייסדי הישיבה גייסו רבנים ומורים
כשם שהרב שלייפר השקיע מאמצים גדולים לדאוג לעניינים הגשמיים של התלמידים, מובן שהוא גם השקיעה מאמצים גדולים כדי לדאוג לרוחניות של הישיבה, שהרי זה התכלית של הקמת הישיבה!
ואמנם כבר כתבנו בספרנו שהרב שלייפר הביא לישיבה את הרב לוין ז"ל (שזה אומר שהוא דאג לו לא רק למשכורת, אלא גם להיתר להתגורר בעיר מוסקבה, שהרי הרב לוין ז"ל היה מתגורר עד אז באיזור דנייפרופטרובסק), כדי שיישמש כמשגיח על הלימודים, וכמובן גם ימסור שיעורים, וכן גייס את הרב הגאון חיים כ"ץ ז"ל לשמש כאחד מרבני הישיבה.
אך נוסף לשני הרבנים העיקריים האלה, (הרב לוין ז"ל והרב כ"ץ ז"ל), היו עוד מורים רבים, אחד מהם הרב ר' מרדכי חנזין, אך עוד רבים אחרים, שלימדו חומש דיקדוק ועוד, כפי שכבר כתוב בספרנו.
ובנוסף לכל המורים האלה, שהרב שלייפר מינה אותם ושילם את משכורתם, היה גם את המורה הבלתי רשמי, הלוא הוא ר' יעקב גבור ספרנו, שהיה מלמד את התלמידים שחיטה ומילה מעשית.
ואחרי פטירתו של הרב שלייפר ז"ל, כאשר הרב לוין ז"ל התחיל לעסוק בכל עניני הקהילה והרבנות של מוסקבה וכל ברית המועצות, ולכן לא יכל יותר להתעסק עם הפעילות השוטפת של הישיבה, הוא דאג להביא לישיבה את הרב הגאון ר' שמעון טרבניק ז"ל.
כל זה מלמד אותנו שפטרוני הישיבה, לא חסכו שום מאמץ גשמי ורוחני שיביא לשגשוג והצלחת הישיבה, ואומנם התוצאות היו בהתאם להשקעה, והתלמידים שלמדו בישיבה הוסיפו לעצמם הרבה ידיעות בכמה וכמה מקצועות בתורה, וככל הנראה שנוספה להם שם יראת שמיים.
ובפועל ממש יצאו מהישיבה שוחטים ומוהלים, שהיו גם תלמידי חכמים כל אחד כפי ערכו. (ואין ספק שגם אלה שלמדו בישיבה בצעירותם, הרי הלימוד בישיבת "קול יעקב", שהיו בה רבנים תלמידי חכמים גדולים, (הרבנים שלייפר לוין כ"ץ וטרבניק ז"ל), בוודאי הוסיף להם הרבה), וזה הביא הרבה מאוד תועלת גם לקהילות האשכנזיות, וגם לקהילות של יהודי גרוזיה ובוכרה.
כדאי להדגיש, שהיו תלמידים רבים שבהגיעם לישיבת "קול יעקב" היו להם ידיעות דלות מאוד בתורה, עד שהיו כאלה שבקושי ידעו לקרא, והם יצאו מהישיבה, שוחטים מוהלים ותלמידי חכמים, והיו כאלה שזה הכשיר אותם להיות ראשי הקהילה הרוחניים בעירם.
אין ספק שאם הק.ג.ב. לא היה מחליט לחסל את הישיבה, הייתה הישיבה ממשיכה להיות מגדלור ליהדות ברית המועצות. אבל כפי שייכתב בהמשך, כאשר הק.ג.ב. ראה את הצלחת הישיבה, ואת השפעתה על מצב היהדות בברית המועצות, הוא החליט לחסל את הישיבה…
ב' – הסיבות לסיומה של התקופה הראשונה
ב – 1 . הק.ג.ב. פועל לפיזור התלמידים
ב – 2 . מותם של שני מורי הישיבה העיקריים
ב – 3 . מותם המסתורי של רבני הישיבה ובית הכנסת הגדול
ב – 4 . מינוי חוקר ק.ג.ב. לשעבר ליושב ראש הקהילה.
ב – 5 . ההגיון מחייב
ב – 1 . הק.ג.ב. פועל לפיזור התלמידים דוקא בגלל הצלחתה הגדולה של הישיבה
את המידע העיקרי על מגמת הק.ג.ב. לפזר את תלמידי הישיבה בגלל הצלחתה הגדולה של הישיבה, אנו שואבים מהפרסומים בחורף שנת תשל"ב, כאשר ר' יעקב ועוד כמה מיוצאי ברית המועצות עמלו למנוע את מינויו של פ. לרב קהילת מוסקבה אחרי פטירתו של הרב לוין ז"ל. כל הפרשה הזאת מתוארת בפרק ל"ד בספרנו.
(הסיבה לכך שר' יעקב לא פירסם את הדבר הזה בכתבה הגדולה בעיתון שערים מיום י"ב תשרי תשל"ב, מובנת בפשטות. אין ספק שר' יעקב, באותן שנים, לא רצה לכתוב בגלוי נגד הק.ג.ב. ורק הסכנה הגדולה והמיידית של מינויו של סוכן הק.ג.ב. י. לרבה של מוסקבה, רק זה הביא לכך שר' יעקב ושותפיו נאלצו לצאת בגלוי נגד הק.ג.ב. ).
מתוך כתבה עיתונאית בחורף תשל"ב
הישיבה התפתחה מעבר לתקוות שתלו בה השלטונות, מספר התלמידים הלך וגדל מיום ליום, ואחרי שיצאו ממנה עשרים שוחטים כמה מוהלים וכמה מוסמכים לרבנות, החליטו שלטונות מוסקבה לפרקה ולנעול את שעריה. – פ. סיים רק אז את שהותו או לימודיו בישיבה, אבל לא עזב את מוסקבה והרבה להסתובב בבית הכנסת, הצטרף מבלי שנדרש ונתבקש, לכל שיחה של תלמידי הישיבה. אלה האחרונים נצטוו רובם ככולם לעזוב את מוסקבה ולחפש לעצמם מקום מגורים באחת מערי השדה. – פ. נשאר במוסקבה, וקיבל עד מהרה רשות מגורים בעיר. הוא התחיל לעבוד, אבל יחד עם זה עמל לעקוב אחרי התלמידים שיחם ושיגם, ואחרי ראש הישיבה הרב שמעון טרבניק. סבל לא מעט נגרם להרב טרבניק, על ידי – פ. שהפריע לא פעם ללימודים, הלך רכיל ומכר לכל תלמיד לשון הרע שכאילו נאמר עליו, הוא היה שנוא על הכל אבל איש לא העיז לפגוע בו, כי על כן נחשב לאיש הק.ג.ב. רבת העוצמה. פעם קיבל אחד מתלמידי הישיבה סידור מתייר שביקר במקום, – פ. דרש מראש הישיבה לגרש את התלמיד. כשלא נענה איים בפעולה, אותה עת "העיז" אחד מתלמידי הישיבה להחליף כמה מילים עם חבר שגרירות ישראל במוסקבה, לא עבר זמן רב מאז נודע ל– פ. על המקרה, התלמיד גורש מהמקום על פי פקודת השלטונות.
מתוך מסיבת עיתונאים בחורף תשל"ב בנושא מינוי הרב במוסקווה
ר' יעקב אלישביץ: הכרתי את – פ. בישיבת "קול יעקב", בה שימשתי כמורה לשחיטה ומילה. אחרי שהישיבה התפתחה יתר על המידה, יצאו ממנה כ- 15 שוחטים ומוהלים, ושני רבנים, והשלטונות החליטו לסגור אותה.
הוא עשה את כל המאמצים להשגת מטרה זו. אירגן סכסוכים ומריבות, דיווח על התלמידים ועל המורים, גרם לחילול ה' בהתנהגותו בחייו הפרטיים, והבאיש את ריחה של הישיבה.
סיכום: אחד ממשתפי הפעולה של הק.ג.ב. בישיבת "קול יעקב", פועל במרץ לגרום כל נזק אפשרי ללימודים בישיבה, כמובן שהכל נעשה בהוראה ממפעיליו, קרי הק.ג.ב.
ב – 2. מותם של שני מורי הישיבה העיקריים
אין ספק שאחת הסיבות להפסקת הלימוד הראוי לשמו, ולסיומה של תקופת הזוהר של ישיבת "קול יעקב", היתה מותם של שניים ממורי הישיבה, הרב חיים כ"ץ והרב שמעון טרבניק בשנת תשכ"א, (1961 – 1960).
שני הרבנים האלה היו תלמידי חכמים גדולים, מתלמידיו של החפץ חיים ז"ל. גדולתם בתורה היתה בולטת גם אם הם היו חיים בעיר שכולה חכמים וסופרים, ולכן הם רוממו ופארו את ישיבת "קול יעקב". ואף שהתלמידים עוד לא הגיעו לדרגות גבוהות בלימוד התורה, בכל זאת הם קיבלו הרבה מכך שהיו במחיצתם של שני גאונים אלו.
התלמידים היו קשורים באופן מיוחד לרב הגאון שמעון טרבניק ז"ל, כי מלבד גדולתו בתורה הוא היה גם בעל מדות תרומיות, והתלמידים אהבו אותו מאוד. כבר צטטנו בספרנו, שר' מאטל ליפשיץ ז"ל כותב על ר' שמעון טרבניק שהוא היה "מלאך אלוקים".
כבר הבאנו בספרנו גם את דבריו של ר' יעקב חיימוב שי', שהוא היה קשור מאוד לרב שמעון טרעבניק ז"ל, והסיבה לכך שהוא לא למד בישיבה תקופה נוספת, זה בגלל פטירתו של מורו האהוב, ר' שמעון טרעבניק ז"ל.
מכל זה מובן שמותם של הרה"ג חיים כ"ץ, והרה"ג ר' שמעון טרעבניק, הביאה לירידת קרנה של ישיבת "קול יעקב".
אבל זה עדיין לא הכל, ועל עומק הענין נקרא בסעיף הבא.
ב – 3. מותם המסתורי של רבני הישיבה ובית הכנסת הגדול
לא רק שמותם של שני רבני הישיבה הגאונים, גרם לירידת קרנה של ישיבת "קול יעקב", אלא שהיו כאלה מבין התלמידים, שמותם של שני הרבנים הפחיד אותם מאוד, דהיינו שהם לא ראו את מותם כמוות טבעי, אלא היו בטוחים שזה בא כתוצאה מהתערבותם הזדונית של הק.ג.ב. ועושי דבריו בבית הכנסת הגדול.
וכאן צריך להוסיף את עדותו הנוספת של ר' יעקב, שבאותו זמן, במשך תקופה של שנתיים, מתו עוד ארבעה רבנים שהיו נותנים שיעורים בתורה, בבית הכנסת הגדול. (נזכיר שוב, שישיבת "קול יעקב", שכנה בבית הכנסת הגדול של מוסקבה).
מעדותו של ר' יעקב רואים בברור, שמותם של ששה רבנים אלה, נתפס (בעיניו של ר' יעקב, וללא ספק לא רק בעיניו אלא גם בעיניהם של עוד יהודים רבים נוספים), לא כמוות טבעי, אלא כפגיעה זדונית של ידם הארוכה והאכזרית של הק.ג.ב.
יתירה מזו, ר' יעקב חשב שגם מותם של הרבנים הראשיים, הרב שלמה שלייפר ז"ל, והרב יהודה לוין ז"ל, גם זה נגרם על ידי התערבות של הק.ג.ב.
עדותו של ר' יעקב על מותם המסתורי של רבני הישיבה ושל מגידי השיעור בבית הכנסת הגדול במוסקבה ועל מותם של שני הרבנים הראשיים של מוסקבה, הרב שלמה שלייפר ז"ל והרב יהודה לייב לוין ז"ל
מבוא לעדותו של ר' יעקב
פרשיה זו (של מותם המסתורי של שניים מרבני ישיבת "קול יעקב" וארבעה מרבני בית הכנסת הגדול, בתקופה קצרה) היא אחת הפרשיות המעציבות ביותר שר' יעקב כותב עליהן במכתביו.
אין לנו תאריכים מדוייקים מתי בדיוק מתו כל אותם רבנים שר' יעקב מדבר עליהם, וגם לא ידועים לנו כל הפרטים על מחלותיהם ועל אופן פטירתם, אך ר' יעקב מעיד שהם מתו בתקופה קצרה של שנתיים, ור' יעקב היה תמיד בטוח שהם לא מתו מיתה טבעית, אלא שיד זדונית קטעה את חייהם.
עדותו של ר' יעקב בכל הקשור למה שהיה בישיבת "קול יעקב" ובבית הכנסת הגדול, היא נאמנת ביותר, שהרי ר' יעקב היה נמצא בקביעות בבית הכנסת הגדול מתוקף תפקידו כשוחט קבוע במשחטת העופות שהיתה בחצר בית הכנסת הגדול, ועוד עיסוקים שקשרו אותו לבית הכנסת הגדול, (היה זמן שהוא היה הבעל קורא שם בשבתות, וגם תפקידו כמוהל הצריך אותו להיות במקום שיהודים יכולים תמיד לפנות אליו בלי לעורר תשומת לב, ובית הכנסת הגדול היה המקום הכי מתאים לצורך הזה, וכן בחמש – שש השנים הראשונות של ישיבת "קול יעקב" הוא למד ולימד שם), ולכן בלי לרצות אפי', הוא עקב וידע כל מה שקורא בבית הכנסת.
אבל בכל זאת, כאן בנושא הזה של הרעלת והמתת הרבנים באותה תקופה, אף שמצד אחד עדותו היא בעלת משקל רב, אך מאידך אנו צריכים לקבל את דבריו של ר' יעקב בהסתייגות ובמשנה זהירות, וזאת מהטעם הפשוט שכמובן ר' יעקב לא ראה זאת בעיניו ממש. ר' יעקב כותב שהק.ג.ב. ושלוחיו הרעילו את הרבנים, אבל הקביעה הזאת הסתמכה רק על ראיות נסיבתיות, על התוצאות שר' יעקב ראה, ועל הפירוש שהוא נתן לתוצאות האלה.
עד עכשיו, (על פי הידוע לי), ההאשמה הזאת מעולם לא התפרסמה בשום ספר ובשום כתבה, וגם ר' עמנואל מיכלין שר' יעקב כתב לו את כל הענין הזה במכתביו, לא הזכיר את הענין הזה בספרו "הגחלת".
(המקום היחיד שהענין הזה מוזכר חלקית, זה בכתבה בעיתון "משפחה" מיום "זאת חנוכה" תשע"ד, (המוזכרת בספרנו) ושם כתוב את זה רק בנוגע לרב שלייפר ז"ל, שהמרואיין ר' יעקב חיימוב (שהיה אז תלמיד חדש בישיבת "קול יעקב") אומר, שכאן בארץ ישראל הוא שמע את הסברא הזאת שהרב שלייפר ז"ל הורעל על ידי הק.ג.ב. אבל שם הוא לא חשב כך).
ייתכן מאוד שר' עמנואל מיכלין גם כן הסכים עם דעתו של ר' יעקב בענין הזה, והסיבה שלא פירסם את הדברים, זה בגלל הרגישות של הענין, והפחד המבוסס או הלא מבוסס שעדיין היה לו מידם הארוכה של הק.ג.ב. אך ייתכן שר' עמנואל לא פרסם את הדברים בגלל שהוא הסתפק בנכונות של ההאשמה הזאת.
אופן הכתיבה על פרשת מותם של הרבנים
מצד אחד אין ספק שבספר הזה המוקדש לחייו ופעלו של ר' יעקב, אנו צריכים לכתוב על הפרשה הזאת, שכל כך הסעירה את ר' יעקב, ושהוא כתב עליה דברים מפורשים. אך מצד שני, בגלל הרגישות הגדולה של הפרשה הזאת, ובגלל שלא יכולה להיות כאן וודאות אובייקטיבית של מאה אחוז, לכן הכתיבה תהיה בזהירות רבה.
אבל סוף כל סוף, המציאות הזאת ששניים מרבני ישיבת "קול יעקב", (הרב ר' חיים כ"ץ, והרב ר' שמעון טרבניק), ועוד ארבעה מגידי שיעור ותלמידי חכמים בבית הכנסת הגדול במוסקבה, (הרב ר' יעקב חץ, הרב ר' שמעון כאני, הרב ר' אלתר שולמן, והרב שמואל רואה חשבון של בהכ"נ), נפטרו בתוך זמן קצר של שנתיים, (לנו ידועים תאריכי הפטירה רק של שני רבני הישיבה, הרב חיים כ"ץ ז"ל בי"א תמוז תש"ך והרב שמעון טרבניק ז"ל בי' אייר תשכ"א) וכן מותם המסתורי (כפי שייכתב בהמשך) של הרבנים הראשיים של מוסקבה, (הם לא מתו בשנתיים האלו), הרב שלייפר ז"ל והרב לוין ז"ל, זהו דבר שאומר דרשוני, ובמיוחד שר' יעקב שבחן את הדברים מקרוב, מחווה דעה ברורה, שהייתה כאן התערבות של יד זדונית, שהרעילה את הרבנים.
מעבדה מיוחדת של הק.ג.ב. שבה היו מכינים כל הדרוש להרעלה של אנשים
עורך הספר שמע מאחד העולים מברית המועצות, שהייתה לק.ג.ב.מעבדה מיוחדת בה היו מכינים כל הדרוש להרעלה של אנשים. ושהק.ג.ב. היו מרעילים את הקורבנות שלהם בצורה מאוד מתוחכמת, כך שכלפי חוץ היה נראה שהקורבנות מתו במיתה טבעית.
עדותו של ר' יעקב על הפרשה, מתוך שני מכתבים שכתב לר' עמנואל מיכלין
מתוך אחד המכתבים של ר' יעקב לר' עמנואל מיכלין
הקטע הזה מופיע כאן בשינויי לשון קלים ועם השמטות, ובמכתב עצמו שבספרנו השמטנו אותו לגמרי.
……. כאשר נתקבלה הפקודה מהק.ג.ב. לחסל את התלמידי חכמים, קודם כל הם נטפלו להרב הגאון ר' יעקב חץ שנתן שיעור גמרא בבכנה"ג במוסקבה. והיה בשעתו ראש-ישיבה ……… נגשתי אל הרה"ג ר' יעקב חץ ואמרתי לו: ר' יעקב: האם אתה יודע …….. אני מתריע על כך בלי עדים, היזהר! הרב ר' יעקב חץ ענה לי בכעס …… (העורך – דהיינו שהוא לא האמין לר' יעקב) …….. ידוע מה היה הסוף. את הרב ר' יעקב חץ הם הרעילו……
מתוך מכתבו השני של ר' יעקב
…. הנה דוגמה: מצד אחד הם נתנו רשות לפתוח ישיבה, כדי להראות לתיירים ולעולם החפשי שהם רוצים להפשיר את המלחמה הקרה, שיש דמוקרטיה, חופש דת אפילו ליהודים, כי לגויים יש מכבר סמינר בזגורסק למאמינים פראבוסלאביים, סמינר לקטולים ביערעבן שבארמניה, כמו כן לכל מיני סקטנטים וכו' וכו', ומצד השני עשו כל מיני הגבלות, אסרו לקחת תלמידים מתחת לגיל – 18, לא התירו לקבל כסף בשביל הישיבה מחוץ – לארץ, וכל הכסף הנישלח מחו"ל בשביל הישיבה החרימו. שלחו לישיבה "שוטרי חרש", כל תלמיד היה חייב למלא טופס ארוך, ולהשיב על כל השאלות בפרוטרוט וכו' וכו'.
והתוצאות מכל ההגבלות האלה היו רציניות, הרבה צעירים קיבלו את (ה"ניעט") הלאו הסובייטי המפורסם, חוץ מזה הם רצו לדעת כמה צעירים יהודים רוצים ללמוד תורה לשמה, כמה יש רבנים, שוחטים מוהלים, מי יכול להיות מורה ומלמד בישיבה, מי נותן כסף ותומך בישיבה, להכין מתלמידי הישיבה "כלי קודש" מטעם, כמו – פ. המועמד לרבנות הראשית (היינו שהק.ג.ב. רצו שהוא יהיה הרב הראשי אחרי מותו של הרב לוין ז"ל – העורך), יעקב פישמן שנתמנה (אחר מותו של הרב לוין ז"ל – העורך) לרב ראשי על אפם ועל חמתם של המתפללים, ………………………….., כמה אנשים הולכים לשוחט, כמה יהודים עושים ברית-מילה, כמה יהודים הולכים למקוה, וכמה נשים וכו'.
וכל זה כדי בבוא היום לשים-יד על יהודים האלה ולעקור אותם מן השורש. והסוף המר לא אחר לבוא …. (העורך – התוכן שהם הרעילו את הרבנים)… אחד אחד את הרבנים, הן אלה שנתנו שיעור בישיבה הן אלה שלמדו בבית-כנסת. ואלה שמותיהם של הרבנים שמתו מיתה פתאומית אחרי מחלה קשה, במשך שנתיים, הרב ר' יעקב חץ ז"ל, הרב ר' חיים כץ ז"ל, הרב ר' שמעון טרעבניק ז"ל, הרב ר' שמעון כאני ז"ל, הרב ר' אלתר שולמן ז"ל, הרב שמואל רואה חשבון של בהכ"נ (העורך – ייתכן שהרבנים כתובים כאן לפי סדר זמן פטירתם, כי זה ידוע שר' שמעון טרבניק נפטר אחרי ר' חיים כ"ץ).
………………………………………………………………………………………………
ואני בטוח שהם שלחו ידם גם בהרב ר' שלמה שליפר ז"ל…. (העורך – כידוע שהרב שלייפר ז"ל נפטר פתאום בגיל 68).
עכשיו על הרב יהודא לייב לוין ז"ל. פה בירושלים גר יהודי, חיים-בער פרידלנד, שהיה משמש את הרב יהודא-לייב לוין ז"ל, והנה סיפורו:
ידוע שהרב היה בסוף ימיו חולה אנוש במחלת לב כבדה, ולא רצה להתפטר מרצון, והנה פתאום בא …………….. אל הרב לוין ז"ל, ועמו רופא, ואמר שהרופא מומחה גדול, והוא רוצה לבדוק את הרב, הוא בדק את הרב, ואמר שצריך לעשות זריקה, ובקיצור הוא עשה הזריקה, ומיד אחרי הזריקה, הרב צעק צעקה גדולה ומרה – ומת. והרבנית ואנשי ביתו הרימו צעקות, אבל הכל נגמר, כנראה שהם החליטו להפטר מהרב שלא התפטר מרצון מן הרבנות הראשית בבית הכנסת.
דיון בחלק מהקטע
"….. הם רצו לדעת כמה צעירים יהודים רוצים ללמוד תורה לשמה, כמה יש רבנים, שוחטים מוהלים, מי יכול להיות מורה ומלמד בישיבה, מי נותן כסף ותומך בישיבה, להכין מתלמידי הישיבה "כלי קודש" מטעם, כמו – פ. המועמד לרבנות הראשית (היינו שהק.ג.ב. רצו שהוא יהיה הרב הראשי אחרי מותו של הרב לוין ז"ל – העורך), יעקב פישמן שנתמנה (אחר מותו של הרב לוין ז"ל – העורך) לרב ראשי על אפם ועל חמתם של המתפללים ……….. וכל זה כדי בבוא היום לשים-יד על יהודים האלה ולעקור אותם מן השורש. והסוף המר לא אחר לבוא…"
אפשר לומר שמה שר' יעקב כותב כאן, זה לא נסיון להכנס לראשם של הק.ג.ב. ועל פי זה לדעת מה היו הכוונות שלהם. אלא יש כאן ניתוח של הכוונות על פי התוצאות בפועל. וכן יש כאן סיכום של ה"רווחים" שהק.ג.ב. הפיקו מכל הענין של ייסוד ישיבת "קול יעקב".
בעוד ר' יעקב ורבני הישיבה היו עסוקים בהשקעה בתלמדי הישיבה, ללמד אותם תורה ולעשותם תלמידי חכמים כל אחד כפי יכולתו, ללמד אותם הלכות שחיטה ומילה, ושחיטה ומילה מעשית, ולהופכם לכלי קודש שהיו כל כך דרושים באותו זמן.
הרי "זה לעומת זה", הק.ג.ב. לא שקט לרגע, והיה עסוק כל הזמן בשלו. בהתחלה הק.ג.ב. אסף מידע בכל האמצעים האפשריים, כולל על ידי שתילת סוכנים בתוך הישיבה עצמה.
אבל אח"כ (כשנתיים שלוש אחרי ייסוד הישיבה, כשהלימודים בה היו ברמה טובה, עם מספר מכובד של תלמידים, וצוות טוב של ראשי ישיבה ומורים) הק.ג.ב. החליט שהגיע הזמן לחסל את הישיבה, דהיינו להביא אותה למצב של מוצג לתיירים ולא יותר.
אם מה שר' יעקב כותב על מות הרבנים מדוייק, הרי שהם בעצמם חיסלו את רבני הישיבה ובית הכנסת. וגם אם נטיל ספק בהאשמה הזאת של ר' יעקב, אבל זה ברור שהם לא איפשרו למצוא רבנים חדשים לישיבה, ולא איפשרו לתלמידים חדשים ללמוד בישיבה. שהרי אם השלטונות לא היו מפריעים, לא היתה שום מניעה לכך שהרב לוין ז"ל ימצא רבנים חדשים והלימוד בישיבה יימשך, ושייצאו מהישיבה עוד שוחטים ומוהלים. שהרי זה ברור שיותר קל להמשיך ישיבה שהיא כבר קיימת, מאשר לפתוח ישיבה חדשה. ובמיוחד שגם התלמידים שכבר למדו בישיבה במשך כמה שנים, יכלו גם הם להיות מלמדים בישיבה.
עצם המתח מהנוכחות המאסיבית והפעילה של הק.ג.ב. קיצרה את חיי הרבנים
הרבי מליובאוויטש אמר שההגליה של אביו הגאון הקדוש הרב לוי יצחק זצ"ל, הביאה לכך שהוא לא חי את מספר השנים שהיה יכול לחיות באופן טבעי. דהיינו שהעינויים והחקירות שהיו מנת חלקו בזמן המעצר, והתנאים הקשים שהיו לו במשך שנות גלותו, הביאו לכך שחלה במחלה הקשה שממנה הוא נפטר.
הדברים האלה נכונים גם ביחס למותם של הרבנים בישיבת "קול יעקב" ובית הכנסת הגדול במוסקבה. בישיבה ובבית הכנסת שרצו סוכני ק.ג.ב. ו"מוסרים" למיניהם. וגם אם לא נקבל את האפשרות שהק.ג.ב. הרעיל את הרבנים בפועל ממש, הרי עצם הלחץ הנפשי המתמיד בו היו נתונים הרבנים, היה יכול להביא עליהם מחלות קשות, ולקצר את שנות חייהם.
(במסגרת הספר שלנו אנו לא שמים דגש גדול על פרטי עבודתם של ה"מוסרים" וסוכני הק.ג.ב. הרבים שהיו בבית הכנסת הגדול במוסקבה, (כי ר' יעקב עצמו לא עשה מזה ענין עיקרי בזכרונותיו ומכתביו), אבל המעט שכן כתוב כאן יכול לשמש כמדגם לעוד הרבה הרבה פעולות של שליחי הק.ג.ב. כי זה ברור שהק.ג.ב. לא נתן לסוכניו מנוחה, וגם לא לקח חופש לעצמו… ולא קשה להבין עד כמה זה הלחיץ את הרבנים של הישיבה ושל בית הכנסת הגדול, ועד כמה זה השפיע על בריאותם).
צריך להוסיף, מה ששמעתי מר' מרדכי אולידורט שהיו לק.ג.ב. גם שיטות "סטריליות" לחסל אנשים. דהיינו שהיו נוהגים בצורה מכוונת לקצר את חייהם של אנשים רבים, על ידי חקירות איומים והפחדות, ובמיוחד כשמדובר על אנשים בגיל מבוגר, ולכן גם אם נאמר שלא הרעילו ממש, היו יכולים לגרום למותם של הרבנים בצורה מכוונת, על ידי לחצים נפשיים ועוד, כנ"ל.
סיכום:
זו עובדה שתוך שנתיים מתו שני רבני הישיבה המרכזיים, ועוד ארבעה רבנים ותלמידי חכמים בבית הכנסת הגדול, וזאת גם עובדה שזו היתה מכה אנושה לישיבת "קול יעקב", וזה גרם להפסקת פעולתה הקודמת והמשגשגת של הישיבה, ואחרי זה במשך שנים רבות, הישיבה היתה לא יותר ממוצג תיירותי.
אף שאפשר להסתפק האם אמנם הק.ג.ב. הרעילו את הרבנים, אך הנסיבות ועדותו של ר' יעקב הן בעלות משקל רב.
ההשפעה של מות הרבנים על בריאותו של ר' יעקב
(נצטט כאן מתוך קטע שכתוב בספר הזה)
"… רעיתו של ר' יעקב סיפרה שמחלת האסטמה התחילה באותן שנים שנפתחה ישיבת "קול יעקב", וכנראה שזה קשור ללחצים הגדולים שר' יעקב היה נתון בהם באותו זמן. ………. גם עצם לימוד התלמידים היו כרוך בסכנה גדולה ובמילא גם במתח נפשי גדול. ובנוסף לזה באותו זמן מתו במוסקבה הרבה רבנים שהיו קשורים לבית הכנסת ולישיבת "קול יעקב", ור' יעקב היה משוכנע שזה לא היה מוות טבעי, אלא שהרבנים הורעלו, וייתכן מאוד שר' יעקב פחד שיפגעו גם בו. מכל זה אנחנו יכולים לתאר לעצמינו באיזה מתח נפשי היה אז ר' יעקב, וזה פגע בבריאותו והתחילה אצלו מחלת האסטמה, שלא הרפתה ממנו עד לפטירתו. (בגלל האסטמה לקח ר' יעקב תרופה חזקה, מצד אחד התרופה עזרה לו מאוד, אך לאחר עשרות שנים היא הזיקה לו מאוד) … "
במסמך של האישפוז הראשון (שברשותנו, וכנראה שזה באמת היה האישפוז הראשון בגלל מחלת האסטמה, כך מובן מעדותה הנ"ל של רעיתו) של ר' יעקב כתוב, שהוא היה מאושפז מ – 24.12.60, עד – 5.1.61 ואח"כ היתה לו חופשת מחלה עד – 12.1.61, והתאריכים האלה הם בתוך השנתיים שבהם מתו הרבנים. (אחרי פטירתו של הרב חיים כ"ץ ז"ל, ולפני פטירתו של הרב שמעון טרבניק ז"ל).
על פי כל זה רואים ברור שר' יעקב האמין בכל לבו, שהרבנים אמנם הורעלו, ומזה מובן גודל מסירת נפשו של ר' יעקב, (ושל כל אלה שהיו שייכים למלאכת הקודש הזו), שעל אף הרדיפות והסכנות, המשיך את עבודת הקודש שלו בהכשרת שוחטים ומוהלים.
ב – 4. מינוי חוקר ק.ג.ב. לשעבר ליושב ראש הקהילה
כהמשך למגמת המעורבות הישירה של הק.ג.ב. והחלשת הדת, בתחומי בית הכנסת הגדול, הם לא הסתפקו בהפסקת פעילותה של ישיבת "קול יעקב", ובשנת 1962-3 מינו ליושב ראש הקהילה את מיכיילוביץ מחרסון, שהיה, לא פחות ולא יותר מאשר, חוקר ק.ג.ב. לשעבר, וגם מחסל של הק.ג.ב. לשעבר…
בחמש (או שש) השנים הראשונות של הישיבה, בהן היתה עיקר פעולתו של ר' יעקב בלימוד השוחטים והמוהלים, יושבי ראש הקהילה הדתית היו הרב שלמה שלייפר ז"ל, אחריו הרב י.ל. לוין ז"ל, ואחריו עוד שני אנשים מתוך הקהילה, את הראשון מר שמואל טורגוביצקי, מתאר ר' עמנואל מיכלין בספרו "הגחלת" כאדם "כן, הגון וישר", וגם על השני מר נחום פאלר לא מטיל בו ר' עמנואל מיכלין שום דופי, רק זאת שגם הוא וגם קודמו לא היו כל כך מוכשרים ומתאימים לתפקידם הרם.
אך בתחילת שנות השישים (מתי בדיוק?) מינה הק.ג.ב. לתפקיד יושב ראש הקהילה הדתית של מוסקבה, את חוקר הק.ג.ב. לשעבר מיכאל סמיונוביץ' מיחילובסקי, וסביר מאוד להניח, שהעובדה שאת תפקיד יושב ראש הקהילה תפס חוקר ק.ג.ב. משופשף, הקשתה עוד יותר על כל הפעילות של ר' יעקב בלימוד השוחטים והמוהלים, והקשתה והרתיעה עוד יותר את כל אלה שחשבו להתקבל לישיבת "קול יעקב".
(כאן המקום להזכיר שכאשר היתה השריפה בבית הכנסת, בשנת 1964-5, הופיעה "לחקור" את השריפה, (יחד עם יו"ר הקהילה מחילובסקי ומפקד הק.ג.ב. איבן איבנוביץ) גם האיש המושחת והרשע צ'וברוצקי שהיה ראש קהילת מוסקבה מאמצע שנות השלושים, הודח מתפקידו בשנת 1936בגלל מעילות וכו', אך באמצעות תככים וקשרים במקומות מתאימים חזר ב 1938 להיות ראש הקהילה (לאחר שהרב מדלייה וכל חברי ועד הבית כנסת נאסרו – וככל הנראה צ'וברוצקי היה מהגורמים למאסרם), עד שהודח שוב בסוף שנות הארבעים. וזה מראה לנו עוד יותר עד כמה היתה גדולה אז (בשנת 1964-5, ובשנים הסמוכות לזמן זה) המעורבות של הק.ג.ב. ושליטת כוחות הרשע, בבית הכנסת הגדול).
מתוך ספר "הגחלת" על מינויו של מיכיילוביץ' (מיחילובסקי) לתפקיד יו"ר הקהילה
נעתיק כאן מספר ה"גחלת" (עמ' 284-7) על אלו ששימשו בתפקיד הזה עד כניסתו של מיחילובסקי לתפקיד היו"ר, על אופן "בחירתו" של מיחילובסקי לתפקיד יושב ראש הקהילה, ועל השינוי שחל בקהילה עם כניסתו של מיחילובסקי לתפקיד יושב ראש הקהילה הדתית במוסקבה.
"… הרב לוין, בדיוק כמו הרב שלייפר שקדם לו, שימש בשני התפקידים כאחד – בתור רבה של מוסקבה וראש הקהילה בעיר. אולם, כעבור כשנתיים, כאמור למעלה, נלקח ממנו התפקיד של ראש הקהילה ונמסר לאחר. סיבת השינויים האלה לא היתה ידוע לנו. האדם שקיבל את התפקיד הזה מידי הרב לוין היה מר שמואל טורגוביצקי, המזכיר הרשמי של הקהילה עוד בימי הרב שליפר וגם אחריו – בימי הרב לוין. הוא היה איש כן, הגון וישר… שימש בתפקיד ראש הקהילה כשנה וחצי… במקומו כראש הקהילה בא זה שהיה סגנו – מר נחום פאלר… מר פאלר נשאר בתפקידו מספר שנים, עד שיום אחד באה פקודה מאת המועצה לעניני דת לערוך בחירות בבית הכנסת ולבחור בוועד חדש… אגב כך – ולאמיתו של דבר זו היתה עיקר כוונתם – "המליצו" לשתף בהנהלת בית הכנסת את מיכאל סמיונוביץ' (מנשה) מיכיילוביץ(=מיחילובסקי)…
… אוליצקי קבל את הרוב המוחלט של הקולות – עשרים מתוך עשרים ושבעה, אך גם מיכיילוביץ' קיבל שבעה קולות… ההפתעה הגיעה לשיאה אחרי הבחירות, למרות תוצאותיהן – "נבחר" בכל זאת מיכיילוביץ' והפך לראש הקהילה…
…למן היום הראשון להיכנסו לבית הכנסת התחיל מיכיילוביץ' לחדור עמוק לתוך חיי הקהילה ובית הכנסת, כאחד החוקרים. הוא צריך היה לדעת הכל, את הנגלה וגם את הנסתר, אם היה כזה. הוא צריך היה להכיר את האנשים שיש להם ערך כלשהו, את הלכי הרוח בבתי הכנסת בעיר, את כל המתרחש בבית הקברות, או – אם נערכת שחיטה חשאית, הוא ציוה למוהל לרשום כל ברית מילה – ולרב לרשום כל חופת נישואין…"
ב – 5. השפעת המתח הבין גושי על התנהלות הק.ג.ב. בישיבת "קול יעקב", ובבית הכנסת הגדול
ייתכן מאוד שהמעורבות ההולכת וגוברת של הק.ג.ב. בכל הנעשה בתחומי בית הכנסת הגדול, התאימה לרוח הזמן של המאבק הבין גושי בין ברית המועצות לארצות הברית.
המאבק בין צפון וויטנאם לדרום וויטנאם התחיל בשנת 1957, החריף מזמן לזמן ונמשך עד שנת 1975-6 כאשר דרום וויטנאם השתלטה לגמרי על צפון וויטנאם, וכיון שארצות הברית התערבה לטובת דרום וייטנאם, וברית המועצות התערבה לטובת צפון וייטנאם, הרי בוודאי שזה גרם למתח הולך וגדל בין הגוש המזרחי לגוש המערבי.
וכיון שכל ההסכמה של ברית המועצות לפתיחתה של ישיבת "קול יעקב" נבעה מההפשרה הבין גושית היחסית שהיתה באותו זמן, הרי אין פלא שככל שהמתח בין הגושים גדל, זה גרם להצרת צעדיה של הישיבה, כפי שנכתב קודם, עד שהמצב הגיע לידי כך, שכל קיומה של הישיבה היה למראית עין בלבד.
ב – 6. מסקנה – התקופה הראשונה של ישיבת "קול יעקב" זה מחסדי ה'
מאת העורך:
לעניות דעתי אם מתבוננים בהתנהלותם של הק.ג.ב. (דהיינו השלטון הסובייטי), בזמן שלפני פתיחת הישיבה, ובפעילותם הנחרצת של הק.ג.ב. להפסיק את תקופת הזוהר של חמש השנים המוצלחות של הישיבה, הרי ברור שהתקופה הראשונה בת חמש השנים של ישיבת "קול יעקב", בה למדו בישיבה עשרות תלמידים יראי שמים, ובה הצליח ר' יעקב ללמד את כל השוחטים והמוהלים הרבים כמסופר בארוכה בספרנו, זהו חסד גלוי מאת ה', וממש מצב לא טבעי בהתאם לתקופה בה התרחשו הדברים.
אין זאת אלא, שהקב"ה ראה את את מסירות נפשם של יהודי ברית המועצות, בעד התורה ומצוותיה, ובעד שתי המצוות החשובות מילה ושחיטה, והראה את המופת המופלא הזה, של ישיבה קטנה באישור הק.ג.ב. ותחת פיקוחם ועיניהם הבולשות של סוכני ק.ג.ב. רבים, שיצאו ממנה פירות רבים של תלמידים שלמדו הרבה תורה, התבשמו ביראת שמים, ולמדו את אומנות המילה והשחיטה.
ג'. התקופה השניה – תקופת השפל של הישיבה, תשכ"ב – תשמ"ב, (1962 – 1982)
הישיבה היא רק למראית עין, ולא יוצאים ממנה שום "כלי קודש"
("כלי קודש" היינו רבנים שוחטים מוהלים, ובענינינו גם סתם תלמידי חכמים)
האמת היא שאין לנו הרבה מידע על התקופה השניה של הישיבה.
בתקופה הראשונה היה ר' יעקב ממש בתוך הענינים, וכן קיבלנו מידע רב ממכתביהם ועדויותיהם של תלמידי הישיבה "קול יעקב", ולכן יש בספרנו הרבה מאוד מידע על חמשת השנים המשגשגות של הישיבה.
אבל בתקופה השניה, היו בישיבה תלמידים מועטים, שהיו גם מסוג אחר, שקשה אפי' להגדיר אותם מחוסר מידע. וכיון שאין לנו הכרות עם שום תלמיד מהתקופה השניה, נשאר לנו רק להניח, שכל מציאותה של הישיבה היה רק למראית עין, ואולי לעוד אי אילו מטרות לא ברורות של המשטר הסובייטי.
המקור היחיד שמצאתי בו מעט מידע על התקופה השניה והארוכה של ישיבת "קול יעקב", זה ספר "הגחלת" של ר' עמנואל מיכלין, חתנו של הרב שלייפר ז"ל. ואומנם נעתיק משם כל מה שהוא כותב על התקופה הזאת.
מספר "הגחלת" על התקופה השניה של ישיבת "קול יעקב"
עמ' – 282
… עבר זמן ומספר התלמידים הלך ופחת, כי בחלקם גמרו את חוק לימודם ויצאו לאויר העולם, ובשנת 1962 תשעה מן התלמידים נסעו לבתיהם לזמן החופשה והשלטונות נטלו מהם את זכות מגוריהם במוסקבה ושוב לא יכלו לחזור לישיבה.
היו אמנם הרבה מועמדים, שרצו להתקבל לישיבה, אך השלטונות סיננו אותם בקפדנות יתירה, וכמעט בכולם מצאו איזה צד של פסול, ורק לבודדים התירו להתקבל לישיבה …
עמ' – 288-289
… את מיכיילוביץ' הדאיגה הישיבה, שאמנם באופן רשמי הייתה עדיין קיימת, אך הייתה בזמן ההוא עלובה מאוד, כי היו בה רק שניים שלושה תלמידים. בשיחה אתי הוא האשים את הרב לוין בכך, שהוא אינו מכריח עצמו לנקוט פעולות כדי למצוא ולגייס תלמידים חדשים לישיבה…
הוא (הרב לוין) מצידו סיפר לי, שהיו ויש בקשות של מועמדים להתקבל לישיבה, אך הם נפסלים בערכאות העליונות, ובזמן האחרון עוד הוסיפו תנאי אחד – שיחתמו, שלא יעזבו את המדינה ולא יעלו לישראל. שניים מהצעירים המועמדים להתקבל לישיבה ראיתי וקצת שוחחתי עמהם. הם עברו את כל האבחנות ואושרו מלמעלה, אך מועמועדותם בוטלה בגלל סירובם לחתום על אי-עלייתם לישראל.
ואמנם היו צעירים שהתכוונו לקבל בישיבה ידיעות כלשהן בשפה וגם ביהדות ואחר כך לעלות לארצנו, כי מטרתם הייתה להתכונן לעלייה כדי שלא להגיע ארצה כבורים לכל דבר, ונבצר מהם ללמוד משהו במוסקווה מחוץ לישיבה.
פעם הייתי עד לבהלה בבית-הכנסת, שהתחוללה בגלל צעיר אחד שהגיע מבירוביג'אן. הוא רצה להתקבל לישיבה, התכתב ושלח שאלונים וקיבל תשובה חיובית. והנה הוא הגיע למוסקווה ולישיבה, ופה במקום היה עליו רק להשלים איזה פרטים פורמליים, ובתוכם גם החתימה, עליה מדובר פה. אולם הצעיר סרב בהחלט לתת חתימה זו ושני הצדדים לא באו לידי תאום והסכם, והוא עזב את בית הכנסת והלך לו. מיכיילוביץ לא היה אותה שעה בבית הכנסת, אך כשהגיע והודיעו לו על כל זה – התרגש וגם כעס על עוזריו והבהיל כמה אנשים כדי לחפש את הצעיר בבתי המלון בעיר. "איך הסכלתם ודחיתם צעיר מבירוביג'אן!" בסופו של דבר מצאו אותו וקיבלוהו לישיבה בלי חתימה זו, רק בגלל יחוס המקום. אני עליתי לארץ בשנת 1972, והצעיר הנ"ל עוד נשאר שם והמשיך ללמוד, ולא ידוע לי דבר על גורלו בעתיד.
למה בעצם כל כך דווה ליבו של מיכיילוביץ', ועוד ביתר שאת, כמובן, של כל הממונים עליו – בגלל הישיבה, ולמה דאגו כל כך להתקדמותה? שתי סיבות לדבר: א- אורחים מחוץ לארץ מתעניינים בישיבה ורוצים לבקר בה ולראות אותה במו עיניהם – והיאך יראו להם ישיבה ובה שניים-שלושה תלמידים? ב- השלטונות היו מעוניינים להקנות לתלמידי הישיבה ידיעות כלשהן, להפוך אותם לאנשים נאמנים להם ולנצל אותם אחר כך בקהילות דתיות בארץ (לאיזה ארץ מתכוון עמנואל מיכלין, ארץ ישראל או ארץ רוסיה? – העורך) לאותה מטרה, שלה שימש בקהילת מוסקבה מיכאיל סמיונוביץ' מיכיילוביץ'…
ד'. התקופה השלישית, 1982-3 והלאה
- ר' מרדכי ליפשיץ מלמד לפחות שתי קבוצות של שוחטים
- עדותו של אברך קזייב על תקופה זו
- "קבלה" של ר' אברך קזייב
- ישיבת "קול יעקב" ממשיכה להתקיים
מתוך עדותו של ר' אברך קזייב, ובמיוחד מתוך ה"קבלה" שלו, אנו יודעים שישיבת "קול יעקב" המשיכה להתקיים לפחות עד סוף שנת תשמ"ו, ושהרב אברהם שייביץ היה נקרא ראש הישיבה, ור' מרדכי ליפשיץ היה מורה הישיבה, (דהיינו שלימודו עם התלמידים בשנים תשמ"ב – תשמ"ג היה נחשב ללימוד במסגרת ישיבת "קול יעקב").
עדותו של ר' אברך קזייב
במשך כעשרים שנה (בערך משנת תשכ"ב עד בערך שנת תשמ"ב) לא היתה שום תועלת ממשית מישיבת "קול יעקב". אך לאחר שעברו עשרים השנה האלו, והפחד מהמשטר הסובייטי והק.ג.ב. כבר לא היה גדול, התחיל ר' מרדכי ליפשיץ, המוהל והשוחט של מוסקבה, (מתלמידיו המפורסמים של ר' יעקב), ללמד תלמידים צעירים את אומנויות המילה והשחיטה. כל המידע בענין הזה קיבל עורך הספר מפיו של ר' אברך קזייב.
(האמת היא שאין לנו מידע מתי התחילו הלימודים של קבוצת התלמידים בה למד ר' אברך קטנוב, (שקדמה לקבוצה בה למד ר' אברך קזייב – ראה בהמשך). ואם יתברר שקבוצה זו התחילה את לימודיה לפני תשמ"ב, אזי נצטרך להקדים את תחילתה של ה"תקופה השלישית", ויעזור ה' ונמצא מישהו מתלמידי קבוצה זו שיתנו לנו מידע זה).
עורך הספר דיבר לראשונה עם ר' אברך קזייב ביום ג' כ"ב טבת ה'תשע"ב (לאחר שר' יוסף לייב אלישביץ שי' שמכיר את ר' אברך ואת סיפורו, המליץ לעורך הספר לדבר איתו).
ר' אברך קזייב שמתגורר בברוקלין, סיפר שלפני כשמונה חודשים נפטרה אשתו ל"ע, ויש לו כמה ילדים וכולם נשואים. הוא נולד בטשקנט ב- 1952, ובשנים 1983-4-5, למד בישיבת "קול יעקב", יחד עם עוד שני חברים, יהודי בוכרי ממרגלן בשם ר' יעקב יהודייב, שנמצא כעת ברמלה, ועוד יהודי גורסקי (קווקזי) מהעיר מחצ'קלה בשם ר' שרטיל שלומוב, שנמצא כעת בפיטיגורסק. (היהודים שגרים בהרי קווקז, נקראים גם בשם "קווקזי", וגם בשם "גורסקי", דהיינו הרריים).
היו עוד שלשה תלמידים יחד איתנו, אך הם לא קיבלו קבלות. (כי לא התמידו בלימודים אלא הפסיקו באמצע? ונסעו לארץ ישראל? או למקום אחר?) בשנת 1986 למד בישיבת "קול יעקב" נכד של הרב לוין ז"ל (רבה הראשי של מוסקבה אחרי הרב שלייפר) בן של אחת משלושת בנותיו, הוא למד הרבה זמן.
אחרי שר' אברך קזייב סיים את לימודיו, הוא היה שוחט בטשקנט עד שנת 1992, והיה שוחט ובודק של עופות ושל בהמות דקות וגסות. ר' אברך קזייב (אחרי חזרתו לטשקנט) קיבל נסיון מעשי גם אצל השוחט ר' משה אהרן גייסינסקי שעלה לארץ ישראל בשנת 1990, (ר' אברך מעריך שר' משה אהרן הוא יליד שנת- 1913-1916). וכן היה בקשר עם השוחט ר' יעקב מאיר אצ'ילדייב (יהודי בוכרי) שנפטר בארץ ישראל בערך בשנת ה'תשס"ה.
כשלמדו בישיבת "קול יעקב", בהתחלה למדו עם – פ. אשתו היתה קוראת לו […] זו לא היתה אשתו הראשונה. קראו לו גם הרב מהעיר – פ. הוא למד איתם שו"ע.
ר' אברך מספר שבאותו זמן פ. היה מתפלל כל יום בבוקר, היה תמיד הולך עם כיסוי ראש, והיה מתנהג בכל עניניו ביראת שמים, הוא היה שקט והתעסק רק בלימוד התורה.
כאשר – פ. נפטר בשנת 1986, התעסק ר' אברך קזייב יחד עם חבריו בכל ענייני הלווייה. הוא נקבר בבית הקברות ווסטריאקובו, בעת פטירתו הוא היה בגיל 72, 73.
את כל לימוד השחיטה למדו ר' אברך קזייב ושני חבריו רק אצל מוטל ליפשיץ, דהיינו את הספר "שמלה חדשה", וכמובן השחיטה ובדיקה מעשית וכו'.
ר' אברך קזייב היה גר כ-45 דקות הליכה מהבית כנסת, ובטרמביי (רכבת קלה) זה היה 10 דקות נסיעה. ר' מוטל אמר לו ולחבריו שבשבת הם לא צריכים ללכת כזה מרחק גדול ברגל כדי להתפלל דווקא בבית הכנסת הגדול, והם שמעו לו. ובכלל היו מקבלים מר' מוטל כל מה שהיה אומר להם לעשות בעניני יראת שמים. דהיינו שר' מוטל לא רק למד איתם שחיטה, אלא גם השתדל שכל ההנהגה שלהם ושל נשותיהם תהיה ביראת שמים כראוי.
היה יהודי במוסקבה בשם ר' אברהם מילר שהוא תרגם להם את ה"שמלה חדשה" לרוסית.
לפניהם היו עוד שלמדו אצל ר' מוטל ליפשיץ, אחד מהם ר' אברך קטנוב מקוקאנד, אך הם לא קיבלו קבלות מר' מוטל. וכשהם שמעו מאלה שלמדו אחריהם שהם כן קיבלו קבלות מר' מוטל, הם התפלאו על זה.
(הערת העורך – ייתכן אולי שזה שר' מוטל לא נתן להם קבלות זה היה בגלל שהוא לא הרגיש שהם כבר לגמרי מומחים, אך ייתכן מאוד שמצד המומחיות לא היה חסר אצלם כלום, ובמיוחד שאם היה חסר היה יכול ללמוד איתם עוד קצת, ולהשלים את המומחיות שלהם! אלא מסתבר שהסיבה לכך היא בגלל שאז ר' מוטל עדיין פחד לתת קבלות, ורק אחרי עוד כמה שנים, כאשר הפחד מהשלטון נהיה עוד יותר חלש, אז ר' מוטל כבר לא חשש כלל והסכים לתת קבלות.)
ר' אברך אמר שבשנת 1983, כאשר התחיל ללמוד במוסקבה בישיבת "קול יעקב", כבר לא היה שום פחד מהשלטונות, כבר היו זמנים חדשים.
ר' אברך קזייב ושני חבריו קיבלו קבלות מר' מוטל והרב הראשי (וראש הישיבה), הרב אברהם שייביץ.
ר' אברך קזייב למד גם מילה, ועשה שלוש בריתות, אך הרגיש שמקצוע המילה לא מתאים לו, והפסיק.
והרי לפנינו הקבלה של ר' אברך שי' קזייב:
הקהילה היהודית הדתית של מוסקבה
מוסקבה רח' ארחיפובה 8 ת.ד. 579
טל. 294-29-01
30 בסמפטמבר שנת 1986
מס'
בע"ה
קבלה
על שחיטה ובדיקה
עופות ובהמות
זבחו זבחי צדק וכו'
להגיד לשבטי ישורון על התלמיד הנבון וירא ה'
מר אברך בן אליהו קאזייוו שלמד בהישיבה "קול
יעקב" הלכות שחיטה ובדיקה והשחזת הסכין, ובפנינו
העמיד הסכין ובא על המבחן בפנינו. יש לו הרגשה
טובה מרגיש פגימה דקה מן הדקה וגם שחט עופות
בפני השוחט דמתא מוסקבה מרה"ר ר' ברוך מרדכי בן
שניאור זלמן ליפשיץ שליט"א וגם שחט עופות ובהמות
בפני השוחטים ר' משה אהרן גאיסינסקאי שליט"א
ור' יעקב מאיר אטשילדייוו שליט"א וקבל הערכה
טובה בעד נסיון. ונותנים אנחנו לו רשות להיות
שוחט, ויכולים לאכול משחיטתו אפילו המהדרין מן
המהדרין. ובתנאי שלא ישיג גבול, ויחזור בהשמ"ח
כמו שכתוב בשמ"ח. על זה באנו על החתום ביום כ"ו
לחודש "אני "לדודי "ודודי "לי, שנת התשמ"ו
פה מוסקבה
נאום הרב דמתא מוסקבה וראש ישיבה אברהם בן שלמה
ונאום המורה דישיבה ברוך מרדכי בן שניאור זלמן שו"ב
ר' אברך קזייב מספר קצת על הקשר שלו עם ר' מאטל בניו – יורק
עד לפני שלוש שנים (דהיינו עד תשס"ט), היה ר' מוטל מתקשר אלי (לר' אברך קזייב) לפני חגים, והיה מברך אותי, (ואבא של ר' אברך היה גוער בבנו מדוע הוא לא הקדים להתקשר למורו ורבו, והטריח את הרב שלו שיתקשר אליו! ור' אברך היה עונה על זה, שזה בגלל שהוא היה מסובב בטרדות, לכן ר' מאטל היה מקדים אותו!).
בערך בשנת תשס"ז אמר ר' מאטל לר' אברך, פה כואב לי, שם כואב לי, אבל העיקר שאני יכול ללכת לבית הכנסת להתפלל, זה מציל אותי!
כל זה שמע העורך מר' אברך קזייב בטלפון.
ר' מאטל (מרדכי) ליפשיץ מלמד עוד תלמיד בשנת תשמ"ז
אמנם לא ברור האם יש לזה שייכות לישיבת "קול יעקב", אבל אפשר לראות את זה כהמשך לקבוצות התלמידים שר' מאטל לימד בישיבת "קול יעקב"
והנה ציטוט ממה שכבר נכתב בספרנו על תלמידו של ר' מאטל ליפשיץ, ר' משה תמרין.
ר' מרדכי ליפשיץ מלמד בשנת תשמ"ז את ר' משה תמרין מילה ושחיטת עופות
עוד מספר ר' מרדכי בספרו, שבשנת תשמ"ז כאשר המצב בברית המועצות נהיה יותר קל, ואפשר היה יותר בקלות לקבל אישור לנסוע לביקור מחוץ למדינה, הוא התחיל שוב לחשוב על נסיעה לניו יורק, ובעיקר בגלל שהתעורר בו רצון להיות אצל הרבי.
כיון שהוא זכר את המענה הנ"ל שקיבל מהרבי, שאין להשאיר את העיר וסביבותיה, ללא שוחט ומוהל, לכן באותה שנה לימד את ר' משה תמרין שחיטת עופות ומילה. ואומנם הוא קיבל רשות מהרבי לבוא אליו לתשרי תשמ"ח.