(קטעים מתוך) א. כתבה בעיתון "שערים" – דיון בכתבה ב. ספר "הגחלת" ג. כתבה בעיתון "המודיע" ד. טיוטא של ר' יוסף לייב אלישביץ ה. מכתב של ר' יעקב ו. ספר "זכרונות פון גולאג" ז. ספר "חכם שמואל" ח. עדויות של יהודי גרוזיה
א. מתוך פרק ד' של הכתבה בעיתון "שערים" י"ב תשרי תשל"ב
העתונאי ישראל קצובר מראיין את ר' יעקב
…אני נזכר בעת שהישיבה נפתחה, צחקו כולם, אפילו הרבנים לא קיוו שמשהו יצא מזה. חשבו על פתיחת הישיבה ואיש לא ניסה לחשוב מה רוצים שהישיבה תעשה ומה יהיה עתידה. תוך כדי הלימודים לקחתי 2 תלמידים, את הרב יהושע העשל גורביץ (הורוויץ), הגר היום בהרצליה, ואת ר' מרדכי ליפשיץ, מחרקוב, ובמשך שנה למדתי אותם מילה ושחיטה. בתום השנה לקח הרב שלייפר קבוצת רבנים מלנינגרד ומגרוזיה, הזמין את 2 תלמידי, בחן אותם בפני הרבנים ואישר אותם לתפקיד. אז פירסם הרב שלייפר ברבים כי הנה הושגו תוצאות חיוביות בישיבה. הנה הפירות: יש כבר בוגרים שסיימו ללמוד בישיבה מילה ושחיטה. הרבנים הגרוזיניים שהיו במקום התלהבו עד כדי כך שהודיעו על שליחת 15 מבחוריהם ללמוד בישיבה, וכך עשו. בעקיפין גרמתי במעשה זה לשמירת המשך קיומה של הישיבה וחיזוקה בתלמידים נוספים…
הערות של עורך הספר
א. כיון שהרב שלייפר ז"ל נפטר בכ"ח אדר ב' תשי"ז כשלושה חודשים לאחר פתיחת הישיבה, אם כן ברור שהמבחן שהתקיים לשני התלמידים הראשונים בתום השנה הראשונה, התקיים על ידי הרב לוין ז"ל, ולא על ידי הרב שלייפר ז"ל. וככל הנראה במבחן הזה לא השתתפו הרבנים (החכמים) הגרוזינים. ואמנם בתמונה של הרב לוין ז"ל יחד עם הרבנים (הרב לובאנאוו מלנינגרד (הרב מליעפלי) האדמו"ר ממחנובקה, ורבני הישיבה) שהשתתפו במבחן של תלמידי הישיבה הראשונים, בה' שבט תשי"ח, (במלאות שנה מאז התחלת הלימודים בישיבה) לא רואים שום רב גרוזיני בין הרבנים הבוחנים.
התמונה והתאריך ה' שבט תשי"ח מופיעים בספרו של ר' מרדכי ליפשיץ, "זכרונות פון גולאג" בעמוד קמ"ב, ור' מרדכי ליפשיץ כותב בספרו שכאשר נערך המבחן בה' שבט תשי"ח, כבר היו בישיבה תלמידים מגרוזיה, וכן בשתי עדויות שנכתבו על ידי תלמידי גרוזיה כתוב שהם למדו בישיבת "קול יעקב" כבר משנת 1957,
ב. כפי שמסופר בספרנו, אמנם כבר בחייו של הרב שלייפר ז"ל הוגשה בקשה לשלטונות לאשר את בואם של תלמידי גרוזיה, אך בקשתו של הרב שלייפר ז"ל לא אושרה. ורק זמן קצר לאחר פטירתו אושרה הבקשה בהשתדלותו של הרב החדש, הרב לוין ז"ל, ומיד אחר כך הגיעו לישיבה התלמידים מגרוזיה. וכנ"ל שבשתי עדויות של תלמידי גרוזיה כתוב שהם למדו בישיבת "קול יעקב" כבר משנת 1957. (ואילו ה' שבט תשי"ח היה ב- 26 בינואר 1958).
ג. מאידך (גם ללא עדותו של ר' יעקב!) מסתבר מאוד שהרבנים של גרוזיה באו למוסקבה לבדוק את הנעשה בישיבת "קול יעקב", לפני שהמליצו לקהילות שלהם לשלוח לשם תלמידים רבים.
ד. בהמשך הפרק הזה כתובה עדותו של החוקר הצעיר ר' רפאל טטרואשווילי שסיפר לעורך הספר, שחכם גבריאל טטרואשווילי נולד ב-1931 בקולאשי, וקהלת קולאשי שלחה אותו ללמוד במוסקבה על חשבון הקהילה.
מכאן רואים בבירור שתלמידי גרוזיה באו בהנחיית ראשי הקהילות שלהם, ובמימון הקהילות, וזה עוד יותר מחזק את עדותו של ר' יעקב, ואת הסברא ההגיונית, שלפני שרבני גרוזיה הנחו את ראשי הקהילות לשלוח תלמידים למוסקבה ולממן את זה בממון רב, הרי בוודאי שהם קודם באו לראות במו עיניהם את התופעה המופלאה הזאת, של ישיבה אמיתית באישור השלטונות הסובייטיים, בעיר הבירה מוסקבה!
לסיכום: גם הסברא הפשוטה מאשרת את עדותו של ר' יעקב שהרבנים הגרוזינים אמנם ביקרו בישיבת "קול יעקב" בחיי הרב שלייפר ז"ל, כדי לבדוק את היראת שמים של התלמידים ואת סדרי הלימוד וכו' לפני שהחליטו לשלוח את התלמידים מגרוזיה, אך זה לא היה "בתום שנה", אלא בשלושת החודשים הראשונים של קיום הישיבה. וכן ברור שזה לא היה אותו המבחן המפורסם בה' שבט תשי"ח, בו השתתפו הרב לובאנאוו מלנינגרד, והאדמו"ר ממחנובקה, אלא מבחן מיוחד שערכו רבני גרוזיה לתלמידיה הראשונים של ישיבת "קול יעקב", כדי לתהות על קנקנה של הישיבה החדשה.
עוד קטע מתוך פרק ד' של הכתבה בעיתון "שערים" י"ב תשרי תשל"ב
(הקטע הזה מופיע שם בכתבה לפני הקטע הקודם)
בתקופה ההיא הורה גם שליטה של מוסקבה ניקיטה חרושצ'וב על מתן הקלות ליהודים, ואלה כללו מלבד פתיחת הישיבה, גם הדפסת סידור "השלום", (הודפס בארבעת אלפים עותקים בלבד) וכן מהדורה אחת של לוח שנה בת 10 אלפים עותקים. הישיבה קבלה את זכויות ההפצה, מכרנו כל סידור ב-100 רובל וכל לוח ב-10 רובל, ומההכנסות החזקנו את הישיבה. כשנגמר הכסף והישיבה עמדה להסגר הגיעו לפתע התלמידים מגרוזיה, ואלה הביאו עמם ממון להמשך קיום הישיבה.
ב. מתוך ספר "הגחלת"
הערה מהעורך
אמנם ככל הנראה, את עיקר המידע של ר' עמנואל מיכלין בנושא התלמידים מגרוזיה, הוא קיבל מר' יעקב, אך נוסף לכך שהוא מוסיף עוד פרטים משלו, הרי יש גם ערך רב לעדותו של ר' עמנואל מיכלין, שבתור חתנו של הרב שלייפר ז"ל, (ובמיוחד שהיה גר עמו בדירה אחת), היה מעורה מאוד בכל פעילותו של חותנו. וגם אחרי פטירתו של הרב שלייפר ז"ל הוא היה קרוב לכל הנעשה בישיבת "קול יעקב", כיון שהיה מתפלל קבוע בבית הכנסת הגדול. וכן יש ערך מיוחד לכך שספרו התפרסם כבר בשנת תשמ"ו.
חשוב מאוד לשים לב – כיון שר' עמנואל מתבסס על מה שקיבל מר' יעקב, לכן גם הוא טעה בפרטים של ביקור הרבנים הגרוזינים בישיבת "קול יעקב", כפי שהארכנו קודם, ולא נחזור שוב על הדברים.
"הגחלת" עמ' 176
מקור נאמן לתלמידים היוותה היהדות הגרוזינית. יהודי גרוזיה התייחסו אל הרב שליפר ביראת כבוד ובחיבה רבה. מנהיגיהם הרוחניים – החכם חיים והחכם יעקב מקוטאיסי והחכם עמנואל מטביליסי היו פונים אליו לעצה ולהנחיה בכל ענין והטו אוזן קשבת לדבריו, שהיו להם קודש. חוץ מזה הם היו תמיד פונים אליו בענייני הלכה מעשית ובבקשות לסדר גטין עבור אנשי קהילותיהם. ובכל זאת הפעם לא נענו לפנייתו של הרב, עמדו מנגד ולא הושיטו יד לישיבה – לא שלחו אליה את בחוריהם שישבו ולמדו במקומותיהם, מתוך המגמה לשמש אחר כך "חכמים" בקהילותיהם, גם לא עזרו לה בתרומת כספם. הסיבה היא – כי לא האמינו שהיא תבוסס על טהרת הקודש ושיצא ממנה טל חיים ליהדות הטהורה בברית המועצות. אולם ברבות הימים הם שינו את יחסם לישיבה. הדבר אירע לאחר ששני התלמידים הראשונים מכל אלה שלמדו בישיבה שחיטה ומילה – העשיל הורביץ ומרדכי ליפשיץ – כבר השתלמו די צרכם במקצועות אלה – עמדו להיבחן ולקבל תעודות הסמכה. הרב שליפר הזמין לבחינות אלו את כל הרבנים שהיו במוסקבה, וכן את הרב לובנוב מלנינגרד, ואת "חכמי" גרוזיה. והתלמידים הראו בפני כולם את כוחם, את ידיעותיהם ואומנותם. וכמובן – שני התלמידים הראשונים האלה קיבלו את התעודות המתאימות, ואילו ה"חכמים" נוכחו לדעת שישיבה זו אינה משחק ילדים ושיש להתייחס אליה בכבוד, ותיכף החליטו להשתתף בה השתתפות מלאה (הן) מבחינת התלמידים והן מבחינה כספית. ואמנם זמן קצר לאחר מכן הם שלחו לישיבה חמישה עשר תלמידים, אלה שהסובייט לענייני דת אישר את בואם, בצירוף עם סכום כסף הגון. אולם הרב שליפר לא זכה לראות את פרי פעילותו זו לפני פטירתו, התלמידים מגרוזיה הגיעו לישיבה בזמנו של הרב לוין.
"הגחלת" עמ' 178
… במקרה אחד לא הסכימו השלטונות לאשר את קבלתם של התלמידים מגרוזיה. הדבר היה כבר בזמנו של הרב לוין. וה"חכמים" מגרוזיה החליטו, כאמור, לשלוח ללמוד בישיבה קבוצה של חמישה–עשר תלמידים ובידם סכום מסוים של כסף. והנה הסובייט לענייני דת סירב לאשר את קבלתם לישיבה. הפעם עמד הרב לוין בתוקף על בקשת האישור והוכיח להם שכבר אזל הכסף בקופת הישיבה וגם מספר התלמידים עכשיו קטן מאוד, ואם לא נקבל את הקבוצה הזו – לא תהיה ברירה אלא לסגור את הישיבה. חוץ מזה התחייב הרב לוין, שאחר גמר לימודם של התלמידים מגרוזיה בישיבה, כשייצאו ממנה מוסמכים למקצועות דת שונים – הם לעולם לא יתנו שום שרותי דת בברית המועצות מחוץ לגרוזיה. הסובייט נסוג מסירובו, הצעירים נתקבלו לישיבה ואחר מספר שנות לימוד יצאו ממנה כשבידיהם תעודות סמיכה לשחיטה ומילה וליתר שרותי דת, המקובלים בקהילות יהודי גרוזיה. הם שרתו שם בקהילות שונות בתור "חכמים" ופעלו הרבה לחיזוק היהדות בקהילותיהם, ואחר כך, עם זרם העלייה לישראל – רובם עלו לארץ יחד עם אנשי קהילותיהם וממשיכים פה בעבודת הקודש.
ג. מתוך הכתבה בעיתון המודיע, מיום ו' כ"ט כסלו תשל"ב
כתבה זו נכתבה במלאת שלושים לפטירת הרב י.ל. לוין ז"ל
בפעולותיו הראשונות הצליח הרב לוין ז"ל יותר מקודמו. שבועות מספר אחרי כניסתו לתפקידו, הגיעו לישיבת "קול יעקב" 15 בחורים מגרוזיה.
חברי ועד בית הכנסת שאישרו את קבלתם לישיבה נתקלו (לפני כן) בסירוב מוחלט מצד השלטונות שסירבו לאשר להם זכות מגורים זמני במוסקבה. אנשי ה"דבדצדקה" – עשרים חברי ועד בית הכנסת, ניסו לדפוק על דלתות הרשות, אבל ללא כל הצלחה. פקידי הק.ג.ב. ענו בלאו מוחלט. הרב לוין ז"ל החליט בכל זאת לא להרפות, ועבר מקצין לקצין עד אשר הצליח לשנות את ההחלטה. בגלל הנסיבות המיוחדות הוא נאלץ להסביר לממונים שהישיבה תיסגר אם לא תקלוט את הבחורים הללו, ושהם יחזרו בתום לימודיהם לגרוזיה, ואף אחד מהם לא יקבל כל מישרה שהיא ברוסיה האירופאית. ו(אילו) שם בגרוזיה ישנם (גם) בלעדם בכל עיר ובכל ישוב שוחטים ומוהלים (ואם כן מצב הדת בגרוזיה לא יושפע על ידי זה). נימוקיו שהושמעו לשם שיכנוע בלבד, (שהרי בפועל הקהילות בגרוזיה היו זקוקות מאוד לתלמידים האלה, ואמנם הפיקו מהם תועלת גדולה) עשו את שלהם.
(כל ההוספות בסוגריים הן מעורך הספר).
ד. מתוך טיוטא שנכתבה בכתב ידו של ר' יוסף לייב אלישביץ שי' בנו של ר' יעקב
כמובן שאת כל המידע הוא שאב מאביו, ר' יעקב, ומאמו, ואולי מעוד מקורות. הטיוטא הזאת היתה ככל הנראה המקור העיקרי לכתבה הנ"ל בעיתון המודיע, מיום ו' כ"ט כסלו תשל"ב.
הרב שלייפר נפטר זמן קצר לפני בואם של בחורי הישיבה מגרוזיה. הם היו צריכים למלא טפסים עבור המשרד לענייני דת, ולא רצו לתת להם רשות להתגורר במוסקבה. אז היתה בהלה גדולה בין היהודים, הרב שלייפר נפטר, והישיבה היתה תלוי'ה על חוט השערה, כי לא היה כסף ולא תלמידים. ה"דבדצטקה" (העשרימיה) ביקשה רשות מהמשרד לענייני דת, אך הם לא נעתרו לבקשתה.
המשרד לענייני דת של ברית המועצות, היה זה שקבע למעשה מי יהיה הרב. הוא (הרב לוין) מצא חן בעיני השלטונות עד כדי כך, שלפי בקשתו נתנו רשות לתלמידים מגרוזיה להתקבל לישיבה. הרב לוין הלך פעמים מספר, והשתדל להוכיח שבלעדי הבחורים האלה הישיבה לא תוכל להתקיים, וזה יהיה בזיון לברית המועצות, שהרי צריך להראות חיים משגשגים לתיירים וכו'.
ה. קטע מאמצע המכתב הרביעי של ר' יעקב למיכלין
זה היה בזמן בין המצרים שלא נתנו רשות לקבל את התלמידים מגרוזיה, הסידורים נגמרו, הכסף שנשלח מחו"ל החרימו והקופה של הישיבה היה ריקה.
ו. מתוך ספרו של ר' מרדכי ליפשיץ, "זכרונות פון גולאג"
תרגום מיידיש
המבחן של קבוצת התלמידים הראשונה של ישיבת מוסקווה התקיים בה' שבט תשי"ח (1958).
הרב מליעפלי (הרב לובאנאוו מלנינגרד) התרשם מאוד מהתלמידים המסיימים של ישיבת מוסקבה. הן מהידיעות שלהם במה שלמדו, והן מהמראה שלהם. הוא ראה שהם באמת תלמידים נאים ויראי שמים, אנשי צורה, (לא כמו שהוא חשד קודם). באופן מיוחד הוא התרשם מהתלמידים הגרוזינים, שהם היו אמנם יראי שמים אמיתיים.
ז. מתוך הספר "חכם שמואל"
זהו ספר שנכתב לזכרו של חכם שמואל צלקישווילי ז"ל,
שלמד אצל ר' יעקב שחיטה ומילה בישיבת "קול יעקב" במוסקבה
עמ' 131
נולד ביום רביעי כ"ד אדר התרצ"ט בעיירה וואני בגרוזיה.
עמ' 132
לאחר סיום בית ספר היסודי נסע לישיבת מוסקבה… למד "יורה דעה" וקיבל סמיכה לרבנות ו"קבלה" לשחיטה מרבני הישיבה. (משום מה לא מוזכר בספר שהוא למד שם גם מילה).
לאחר פטירת חותנו הרב אבישי דז'נשווילי שהיה רב העיירה וואני, נהיה הוא לרב העיירה וואני, ומנהיגה הרוחני עד ליום עלותו לארץ ישראל.
ארבע שנים למד בישיבת מוסקבה אצל הרב לוין זצ"ל, ואצל הרה"ג שמעון טרבניק זצ"ל, אחיו של הרה"ג הרב נחום זצ"ל טרבניק, מרא דאתרא כפר חב"ד.
עמ' 133
בני קהילתו לא הסכימו שיעלה ויותירם ללא מנהיג, הוא אסף כמה אנשים יראי שמים, ולמדם הלכות שחיטה וכן דיני מילה וכו' כדי שימשיכו במקומו, את מקומו מילא גיסו חכם מיכאל מיכלשווילי שי'.
עמ' 141
מספרים עליו שבגרוזיה היה מפיל בעצמו שור ששוקל 400 – 500 ק"ג כופתו בעצמו ושוחטו.
עמ' 171
מאת גיסו חכם אפרים מיכלשווילי. היתה בגרוזיה גזירה על השחיטה, וכו' וחכם שמואל ניצל את ההיתר לשחוט מעט בשביל חולים, והי'ה שוחט כרגיל, ובאו ביקורת וכו' והתבטלה הגזירה.
עמ' 184
מספר יצחק שקולניק שלמד שחיטה אצל חכם שמואל: "(חכם שמואל) לא התייאש מאף שוחט ובסבלנות רבה היה מסביר ומעודד את כולם שזה לא קשה כפי שזה נראה, ותראו עוד תהיו שוחטים גדולים".
(חכם שמואל נפטר), נלב"ע ביום רביעי י"ט אדר ראשון ה'תשד"מ, בן מ"ה שנה
עמ' 197
תמונה בה רואים שהוא מוהל בברית בארץ ישראל.
עד כאן מתוך הספר "חכם שמואל"
ח. מתוך שיחות טלפון של עורך הספר עם יהודים מגרוזיה
חכם גבריאל טטריאשווילי
חכם אפרים טטריאשווילי שמתגורר באור יהודה, סיפר לי בשיחת טלפון, שאחיו חכם גבריאל בן חכם מיכאל טטריאשווילי, למד במוסקבה ארבע שנים.
והחוקר הצעיר ר' רפאל טטרואשווילי (ראה בקטע הבא) סיפר לי שחכם גבריאל טטרואשווילי נולד ב-1931 בקולאשי, וקהלת קולאשי שלחה אותו ללמוד במוסקבה על חשבון הקהילה, הוא נפטר ב-1999.
חכם יצחק אדזאשווילי
ביום שני כ"ב מנחם אב תשע"א דיברתי עם ר' רפאל טטרואשווילי, צעיר כבן 30, הוא עוסק בחקר תולדות העדה הגרוזינית. הוא סיפר לי שאלמנתו של חכם יצחק אדזאשווילי גרה בקרית אתא. ושחכם יצחק אדזיאשווילי נולד ב-1930 ב- באנדזה.