ישיבת "קול יעקב" – פתיחתה ותלמידיה הראשונים

ד' שבט תשי"ז החגיגה לרגל פתיחת ישיבת "קול יעקב" * האם הלימודים התחילו בד' שבט או קצת לפני כן? * מכתבו של הרב שלמה שלייפר ז"ל על הפתיחה החגיגית * כמה תלמידים היו בראשיתה * שמותיהם של שמונת התלמידים הראשונים * השלטונות קבעו מי יתקבל כתלמיד בישיבה * השלטונות הכניסו סוכנים שלהם לישיבה * מדוע על אף הכל באו יהודים כשרים ללמוד בישיבה * תלמידים למדנים ותלמידים שאינם למדנים

ד' שבט תשי"ז

החגיגה לרגל פתיחת ישיבת "קול יעקב"

מכתבו של הרב שלמה שלייפר ז"ל על הפתיחה החגיגית של ישיבת "קול יעקב"

ביום ד' שבט תשי"ז

מוסקבה, שנת "שלום ושלוה" כ"ז באדר א'. לכבוד הרב ד"ר שמעון פדרבוש שליט"א, המחלקה לתרבות בקונגרס היהודי העולמי, ניו- יורק.

הרבה שבועות עברו מאז שקיבלתי את מכתבו הנעים אולם את תשובתי דחיתי מיום ליום, כי חיכיתי ליום פתיחת הישיבה. וגם לאחר שנפתחה, סבות רבות וטרדות למכביר עכבוני עד כה מלכתוב אל כבודו… ועמו הסליחה!

ובכן אבשר את כבודו ואת כל הנלווים אליו, כי ביום ד' שבט פתחנו, במוסקבה, את הישיבה "קול יעקב" בעזרת ה' יתברך. הפתיחה הייתה, בבית הכנסת הגדול.

אל החגיגה הזאת התאספו למאות אחינו בני- ישראל החרדים, ובראשם הרבנים ועסקני הציבור, כולם לקחו חלק בשמחה הגדולה הזאת, ובקול רינה ותודה מתוך שמחה ועליצות לב, הודו לה' על חסדו כי זכינו שוב לפתוח בית אולפנא לתורת ה' ולהשמיע את כל לימוד התורה, את "קול יעקב".

כל בני הישיבה, אף כי מעטים הם עדיין, מן הבוקר עד הערב עוסקים בתורה ותפלה, ואנחנו נקווה לה', כי במשך הזמן הקרוב ירבה מספרם… ומן הישיבה הקטנה הזו תצא תורה. ישיבה זעירה זו תהיה סבה גדולה לתחיית היהדות בארצנו.

עכשיו הנני להביע לכבודו את תודתי החמה על התעניינותו על אודות מצב הישיבה וצרכיה, והצעתו לשלוח לנו ספרי- קודש וספרי- לימוד, אשר אנו צריכים להם. אכן יש לנו צורך גדול בספרים שונים, ואנחנו נהיה אסירי- תודה אם תשלחו לנו מן הספרים החדשים לפי ראות עיניכם, וביניהם גם ספרי- לימוד למתחילים, ובתנאי שישולחו על- ידי הדואר, ולא יותר משנים או שלושה ספרים בבת אחת.

הנני שולח לכבודו שני כרכים של "סדור שלום", כרך אחד לכבודו וכרך אחד מוקדש לכבוד נשיא הקונגרס היהודי העולמי מר ד"ר גולדמן, יאריך השם ימיו ושנותיו. עוד ימצא כבודו את "ההקדמה" לסדור שלא באה במקומה. גם פוטו- אלבום המכיל תמונות מסמנות טכס חגיגת הפתיחה של הישיבה במוסקבה.

ובזה אפרד הפעם מכבודו, בברכת הרמת קרן תורתנו הקדושה והיהדות ובשלום מוחלט, לנו ולכל ישראל בכל אתר ואתר וכל העולם כולו!

בהוקרה רבה וידידות,

שלמה בהרה"ג ר' יחיאל מיכל ז"ל שלייפר

רב וראש הקהילה במוסקבה, וריש מתיבתא דישיבת 'קול יעקב'".

כמה תלמידים היו בראשיתה

אחד ועוד שבעה

בנוגע למספר התלמידים שעימם התחילו הלימודים בישיבת "קול יעקב", כותב ר' יעקב (במכתבו השלישי לר' עמנואל מיכלין),  שהלימודים התחילו עם שבעה תלמידים בלבד, והוא מזכיר שם  את התמונה "שנתפרסמה בכל העולם, שצלמו אותם בעת פתיחת הישיבה". ואילו בספר "הגחלת" בעמ' 177, ששם מפרט ר' עמנואל, מאיפה באו התלמידים הראשונים, הוא מדבר על שלשה עשר תלמידים, ואם מסתכלים בתמונה עצמה רואים שמונה תלמידים! מה עושים?

ונראה לי שאין שום סתירה ממשית בין התמונה ושני המקורות האלו בהם מובא מספר שונה של תלמידים, כי מה שר' עמנואל מונה שלשה עשר תלמידים לאו דווקא שהוא מדבר על הימים הראשונים של הישיבה.

ובנוגע לתמונה הנ"ל "שהתפרסמה בכל העולם", אף שבתמונה רואים שמונה תלמידים, ברור שהסיבה לכך שר' יעקב כותב שהיו בהתחלה רק שבעה תלמידים, זה בגלל שר' יעקב עצמו הוא אחד מהשמונה תלמידים שמופיעים בתמונה, וה"שבעה תלמידים", זה חוץ ממנו. כי אף שהוא העדיף להרשם לישיבה כתלמיד ("כדי לא לפנות אלי את הזרקורים יותר מדי" כפי שמוזכר בספרנו בכמה מקומות), אך בפועל הוא היה מורה בישיבה. וכפי שרואים בתעודה שקיבל תלמיד הישיבה ר' מרדכי דינר, (התעודה מופיעה בספרנו), שר' יעקב חתום שם כמורה. (וזה הנוסח שכתוב שם בתעודה:

"מורה הישיבה שוב' במוסקבה                      /יעקב אלשביץ./").

(כדאי להעיר שבספר "הגחלת" רואים בתמונה הזאת רק שבעה תלמידים, וזה בגלל שחסר שם קצת מהחלק הימני של התמונה. אך התמונה הזאת עצמה מופיעה גם בספרו של ר' מרדכי ליפשיץ "זכרונות פון גולאג", (והוא עצמו אחד משבעת התלמידים הראשונים בישיבה), ושם רואים עוד קטע בחלק הימני של התמונה, ובו רואים את התלמיד העשל הורוויץ. (בארכיון של ר' יעקב, התמונה הזאת זהה לתמונה שמופיעה בספרו של ר' מרדכי ליפשיץ).)

שמותיהם של שמונת התלמידים הראשונים המצולמים בתמונה המפורסמת

ראשית כל ראוי לציין שכל שמות המשפחה של התלמידים הראשונים שר' יעקב מונה במכתבו, הם שמות אשכנזיים, והתלמידים מגרוזיה ובוכרה הגיעו מאוחר יותר.

ובכן התלמיד הראשון הוא ר' יעקב אלישביץ עצמו, אלא שהוא היה שונה מכל יתר התלמידים בכך שלא קיבל את הקיצבה בסך 100 רובל, ובכך שהוא היה בפועל מורה הישיבה לשחיטה ומילה מעשית. (וכנ"ל, הסיבה שהעדיף להרשם כתלמיד ולא כמורה, זה כדי להפנות אליו יותר מדי את הזקורים).

ראוי לציין שברוסיה היה שם המשפחה אלשביץ' ((ELSHEVICH ובארץ ישראל איכשהו זה נהיה אלישביץ, (הלמ"ד בשוא ובלי יו"ד אחרי'ה, וה-ץ' הפך ל-ץ).

ושבעת התלמידים הנוספים:

• ר' מרדכי ליפשיץ (מאטל חארקובער)
• ר' העשל הורוויץ (יהושע העשל הלוי הורוביץ – גורביץ')
• מרדכי דינר (מרדכי מנחם מנדיל בר. שמואל דינר הכהן)
• ישראל שוורצבלאט
• יעקב פישמן
• צדוק דורפמן
• שכנוביצקי

השלטונות קבעו מי יתקבל כתלמיד בישיבה

טוב היה אם הרב שלייפר ז"ל ואחריו הרב לוין ז"ל, היו חופשיים להחליט מי יהיו תלמידי הישיבה, ומי לא יהיו תלמידי הישיבה, ומה יהיה מספרם. אך כמובן שלמעשה עצם יסוד הישיבה וכן כל פרט בישיבה היה זקוק לאישור של מחלקת הדת הסובייטית. ואמנם השלטונות הם היו אלה שהחליטו מי ילמד ומי לא ילמד בישיבה.

השלטונות עשו הגבלות גדולות, שאחת מהן היתה שהתלמידים צריכים להיות מעל גיל 18, וכמובן שגם מי שענה על כל הקריטוריונים הנוקשים, עדיין היה ספק אם יאושר על ידי מחלקת הדת.

השלטונות הכניסו סוכנים שלהם לישיבה

יתירה מזו, השלטונות דאגו לכך שכבר בעת פתיחת הישיבה, שניים (או שלשה) משבעת התלמידים הראשונים של הישיבה יהיו סוכנים שלהם, ותפקידם יהיה לדווח על כל דבר קטן וגדול שקורה בישיבה.

(ר' יעקב כותב שכל השלשה נכנסו לישיבה בתפקיד סוכנים, ור' עמנואל מסכים לגבי שניים, ולגבי השלישי הוא מסתפק האם נכנס כסוכן, או שהפך אחר כך לסוכן. חשוב גם לציין שדרגת הנזק ששלושת הסוכנים האלה הסבו, לא היתה כנראה שווה).

מי שלא מכיר את סדרי החיים ברוסיה הסובייטית, יזדעק, היתכן להכניס סוכנים לתוך ישיבה? אך מי שמכיר קצת את "מנהגי המדינה" באותו זמן, יבין שזה היה דבר מובן מאליו, וכלל לא היה עולה בדעתו של אדם בריא בשכלו, שיתכן מצב שבישיבה רשמית בעיר הבירה מוסקבה לא יהיו סוכנים של השלטון הסובייטי.

זו גם כנראה הסיבה העיקרית לכך שהיו כאלה שלא העלו בדעתם לנסות להירשם לישיבה רשמית שעומדת תחת פיקוחה של מחלקת הדת, או במילים פשוטות, תחת פיקוח הק.ג.ב.

מדוע על אף הכל באו יהודים כשרים ללמוד בישיבה

ואם ישאל השואל, אם כן איך נרשמו לשם יהודים כשרים, שאין לחשוד אותם כלל בנטיה כל שהיא, לשרת את המשטר הסובייטי? ובכן שאלה זו הטרידה מאוד את ר' עמנואל מיכלין מחבר ספר הגחלת, ור' יעקב במכתביו משתדל לענות לו על תמיהתו זו.

במילים פשוטות, ההסבר שכותב ר' יעקב הוא כזה: ברוסיה הסובייטית לא היה מצב שאדם יכול "לפרוש לפינה שקטה", ולחיות את חיי הדת שלו "ללא הפרעה". כל מקום עבודה היה תחת פיקוח של השלטונות (ולא רק מקום העבודה), ואחת הבעיות החמורות ליהודי דתי היתה שמירת השבת במסגרת העבודה. וכל יהודי דתי היה צריך להמציא תחבולות שונות ומשונות איך להסתדר עם שמירת השבת. ובמיוחד שאין זה מספיק שיהיה לו מקום עבודה שבו יצליח להתחמק מעבודה בשבת, אלא צריך שזאת תהיה גם עבודה המפרנסת את בעליה ואת משפחתו.

ולכן היו כאלה שלא החשיבו את הלימוד בישיבה רשמית של השלטונות, כעליה ברמת הסיכון. אדרבה על ידי שילמדו איזה מקצוע של כלי קודש, יזכו להכרת השלטונות בהם כאנשי דת, וזו תאפשר להם מציאת עבודה שבה לא יצטרכו לדאוג איך לשמור את השבת, ובעזרת ה' יהיה גם שכרה בצדה – פרנסה מינימלית ואף יותר. ובמיוחד אלה שכבר היו כלי קודש מקודם, הרי לא היה להם מה להפסיד, כי בין כה וכה כבר היו פסולים בעיני השלטונות.

(וגם העובדה שמבין תלמידי הישיבה היו גם סוכנים של הק.ג.ב. , זה כמעט שלא מעלה ולא מוריד, שהרי לא היה אפי' מקום אחד בכל מרחבי רוסיה הסובייטית, שלא היו שם סוכנים של הק.ג.ב. !)

כמובן שהיו כאלה שחשבו אחרת, ולא העלו כלל בדעתם להיות תלמידים בישיבת "קול יעקב". ואין בזה שום פלא מדוע היו חלוקות הדעות איך להתייחס לישיבת "קול יעקב", כי תנאי החיים תחת השלטון הסובייטי, היו כל כך קשים מסוכנים ומסובכים, שעל כל דבר היו כמה דעות מה עדיף לעשות, ומה עדיף לא לעשות. ולמרבה הצער לא היה שום דבר שהיה בטוח בוודאות.

תלמידים למדנים ותלמידים שאינם למדנים

לא כל התלמידים שנתקבלו לישיבת "קול יעקב" היו שווים ברמת ידיעותיהם. היו תלמידים שכבר הספיקו ללמוד בישיבות מחתרתיות, והיתה להם רמת ידיעות טובה. היו תלמידים מהמדינות הבלטיות, שהם יכלו ללמוד בישיבות ללא הפרעה עד שנת 1939, (שאז סופחו על ידי הסובייטים), אבל היו גם תלמידים שמעולם לא למדו בישיבות.

התלמידים הלמדנים היו צריכים ללמוד רק את ההלכות המיוחדות לשוחט ולמוהל, וכן היו זקוקים להדרכה המעשית של העמדת הסכין, והשחיטה המעשית. וכן אלה מהם שלמדו מילה היו זקוקים להדרכה המעשית.

אבל היו תלמידים שנוסף להלכות שחיטה ומילה, היה צריך ללמד אותם גם את הדברים היסודיים שכל יהודי צריך לדעת אותם. שהרי לא יתכן ששוחט או מוהל יהיה בור ועם הארץ! ובישיבת "קול יעקב" התקבלו גם תלמידים כאלה, והקנו להם גם ידיעות תורניות בסיסיות, וגם את כל הידיעות הנחוצות לשוחט ומוהל.

אך מצד שני, בכל מה שנוגע לחלק המעשי של שחיטה ומילה, יכלו גם תלמידים אלה להיות מומחים לא פחות מהתלמידים הלמדנים!

מתי בדיוק נפתחה הישיבה?

מאת העורך – אני רוצה לציין שעמלתי הרבה זמן לדעת את הזמן המדוייק שבו נפתחה ישיבת "קול יעקב", וב"ה שבכתבה על הרב יעקב חיימוב שי' (מתלמידי הישיבה) שהתפרסמה בעיתון "משפחה", (בגליון של זאת חנוכה תשע"ד), מצאתי את מכתבו של הרב שלייפר ז"ל, שבו מצויין יום החגיגה של פתיחת הישיבה, ד' שבט תשי"ז.

האם הלימודים התחילו בד' שבט או קצת לפני כן?

באותם זמנים לא היו טלפונים ניידים, ואפי' טלפונים רגילים לא היו שכיחים. ולכן כיון שהקשר בין אנשים לא היה קל, מסתבר לומר שהרב שלייפר התחיל לאסוף את התלמידים איזשהו פרק זמן לפני היום של החגיגה הרישמית. ומסתבר גם כן, שכדי שהזמן לא יילך לריק, התקיימו כבר אז איזה שהם לימודים בישיבת "קול יעקב".

במיוחד אם נשים לב לכך שד' שבט תשי"ז היה ביום ראשון, אם כן בוודאי ובוודאי שההכנות היו חייבות להתבצע קודם לכן. ואם ניקח בחשבון גם את העובדה שד' שבט הוא בעיצומו של החורף הרוסי, זה מכריח עוד יותר שהתלמידים יבואו עוד יותר מוקדם. לכן אין כמעט ספק שהתלמידים כבר היו במוסקבה כמה ימים או אפי' כמה שבועות לפני ד' שבט, וכנ"ל מסתבר שהרב שלייפר לא נתן להם לשבת בבטלה, והלימודים בפועל התחילו לפני ד' שבט.

ואם כן מסתבר שהלימודים בפועל התחילו לפחות בחודש טבת תשי"ז, וכן מסתבר שהשנה הלועזית של תחילת הלימודים בפועל, היתה (סוף) 1956.

ואם יישאל השואל למאי נפקא מינא? תהיה התשובה, שאין הכי נמי אין בזה שום נפקא מינא, אבל ישיבה במוסקבה מתחת לאפם של הק.ג.ב. זה דבר כל כך יקר ערך, שכדאי לברר גם את הפרט הזה…

אמנם זו רק השערה. אך בכל זאת יש קצת חיזוק להשארה הזאת מדבריו של אחד מראשוני התלמידים ר' יעקב חיימוב, שהגיע לישיבת "קול יעקב" כחודשיים

ר' יעקב חיימוב הגיע לישיבת "קול יעקב" בתחילת מרץ 1957, דהיינו כמה ימים אחר תחילת אדר שני תשי"ז. והוא מעריך שהישיבה נפתחה כשלושה חודשים לפני שהוא הגיע, דהיינו בסוף 1956.