הכתבה הגדולה בעיתון שערים (י"ב תשרי תשל"ב), מתוך ראיון של ר' יעקב לעתונאי ישראל קצובר

חלוקת הכתבה לפרקים ופירוט הנושאים של כל פרק, נעשתה על ידי עורך הספר להקלת הקריאה, ואינה קיימת בכתבה המקורית.

ב"ה שערים ערש"ק י"ב תשרי תשל"ב 1.10.71

מאת ישראל קצובר

זעקתו של ראש המוהלים במוסקבה

"בריה"מ מזרזת רבנים, מוהלים ושוחטים לצאת מתחומיה"

פחות מ-5 אחוז מכלל ילדי היהודים נימולים * בביהכנ"ס הגדול במוסקבה בקושי יש מנין כל בוקר * אלפי גרים מתגוררים ברחבי מרכז אסיה * אין מספיק שוחטים * 3 מקוואות בכל רחבי המדינה *

פרק א' – בשנה האחרונה מזרזים הרוסים עליתם של כל אלה שהחזיקו משרות יהודיות דתיות, שוחטים מוהלים ורבנים עומדים בראש הרשימה ● נמצאים אנשים שאומרים משום מה, שהם עשו, כביכול, וממשיכים לעשות לתיקון המצב שם, אין זה נכון, ובזה הם מרדימים את דעת הקהל היהודית העולמית ● המצב מסוכן אפילו בערי גרוזיה ● הנותרים נשארים בלי רועה

אצלנו השמחה על עליתם של יהודי ברית המועצות איננה שלימה. אנו את העולים לא מכירים, אך הוא מכירם אחד לאחד, לבו נשבר בתוכו. הוא רוצה גם שגחלת היהדות תישמר. בשנה האחרונה – מספר לנו איש שיחנו, ר' יעקב אלישביץ, מי שהיה ראש המוהלים והשוחטים במוסקבה ועלה לישראל – מזרזים הרוסים עליתם של כל אלה שהחזיקו משרות יהודיות דתיות. שוחטים מוהלים ורבנים עומדים בראש הרשימה. גישת השלטונות היא "להפטר" קודם מהם, לצמצם באפשרויות הקיום היהודי ובכך לפגוע בנותרים.

ה' פקד אותנו, מדגיש ר' יעקב אלשביץ, בהטעמת הריש הגרונית, המסגירה את מוצאו, זכינו לראות את הפלא הגדול במו עינינו אחרי חמישים שנות ציפיה. אך בשמחה זו נכנסה טפה מרה. יהודי רוסיה נשארים בלי שחיטה ומילה. לרגע קט הוא מפסיק מדבריו, להט מכסה את פניו ולפתע פתאום בסערה, "המצב חמור ביותר. כיום נמצאים אנשים שאומרים משום מה, שהם עשו, כביכול, וממשיכים לעשות לתיקון המצב שם, אלה הם מקרב אחינו היהודים בארצות-העולם מחוץ לברית המועצות, אין זה נכון, גרוע מכך. בזה הם מרדימים את דעת הקהל היהודית העולמית. בדבריהם הם חושבים שיצאו ידי חובה המוטלת עליהם של ישראל ערבים זה לזה ואיש את אחיו יעזורו. המצב מסוכן עד כך שאפילו בערי גרוזיה, בה היו בעבר חיי קהילה פורחים ומשגשגים יש אזלת יד. היהודים המאמינים רוצים לעזוב את בריה"מ מפחד התבוללות ואלה הנותרים נשארים בלי רועה ובלי אנשים מתאימים שיראום את הדרך אשר בה ילכו.

פרק ב' – לימדתי עשרות אנשים מילה ושחיטה ● כל עמלי מתפורר ● אין מנוס מלצאת בזעקה ● דווקא בזמן האחרון גדל מספר ההורים הרוצים להביא את בניהם בבריתו של א"א ● אני חייב להודות לרבנים הראשיים שלייפר ולוין ● אוזן קשבת הוא מצא אצל ● ר' יעקב בקיא ברזי החיים לפרטיהם ● הרב לוין התערב כדי למנוע יציאתם של מוהלים ● טובת מי להעדיף

בתקופת כהונתי במוסקבה ועוד לפני כן בערים אחרות בבריה"מ, לימדתי עשרות אנשים מילה ושחיטה. לצערי הרב אני רואה שכל עמלי מתפורר. בארבעת השנים האחרונות בלבד יצאו את רוסיה כחמש עשרה שובי"ם והרבה מהם באו ארצה בחדשים האחרונים. עד עתה נצרתי לשוני. שתקתי, כי יראתי פן אכוה אני ואלה שעלו, אך עתה אין מנוס מלצאת בזעקה ולהרעיש עולמות. יהדות רוסיה המאמינה מתחסלת. דווקא בזמן האחרון גדל מספר ההורים הרוצים להביא את בניהם בבריתו של א"א. זאת שמעתי גם מהשובי"ם והמוהלים שעלו אחרי, כמו ר' יעקב נוטיק מסמרקנד, ר' שמואל משה שווילי (= צלקישוולי) מוני-גרוזיה, ר' מיכל דורפמן ממוסקבה, ר' זלמן ליפשיץ מווילנה.

קשה לעצור את ר' יעקב בשטף דיבורו. להבת האש שניצתה בו, בוערת ומתגלגלת עטופה זכרונות. לקחים וחרדה לנשארים. בתקופת שהותו במוסקבה פעל רבות בקרב הקהילה. אני חייב להודות – אמר במהלך דבריו – לרבנים הראשיים הרב ר' שלמה שלייפר ז"ל והרב ר' י.ל. לוין שליט"א שידעו על מעשי, לא מיחו ושמו יד לפה. אוזן קשבת הוא מוסיף מצא בתקופה ההיא אצל הרב מרדכי חנזין, שהיה האיש המרכזי בקהילה, וכן אצל ר' גרשון קליבנסקי – השוחט מעיר טולה, ור' לייבל חצרנוב ועוד.

נפגשנו עם ר' יעקב, כדי לשמוע מפיו, ממקור ראשון על חיי הקהילה היהודית במוסקבה. ממנו, ידענו, נשמע ונלמד רבות על חייהם של היהודים הדתיים בברית המועצות. גילינו אדם הבקיא ברזי החיים לפרטיהם, היה בן בית אצל ראשי הרבנים בברית המועצות ומלמדם של עשרות מוהלים ושוחטים.

התמונה שצייר הייתה קודרת. יותר מכל זו שפגעה בצפור נפשו, ב"עליתם" של מוהלים ושוחטים. לפעמים – הוא מוכן לגלות, היה צריך בהתערבות של הרב לוין, כדי למנוע יציאתם של מוהלים שהשלטונות נתנו להם אשרות ותבעו מהם לעזוב את המדינה בהקדם. הרב לוין ניסה לשכנע את ראשי המשרדים בטענה שיש להשאיר כמה שוחטים ומוהלים, כדי להראותם לתיירים יהודיים הבאים לביקור. והנימוק הצליח לשכנע לעיתים קרובות. אף על פי כן נותרת קהילת רוסיה בת מליוני היהודים ריקה מכלי קודש.

לשונו של איש שיחנו שוטפת אך בתוכו הוא נאנק. קשה לו לדרוש השארתם של מוהלים ושוחטים, אך כפליים קשה לחשוב על המיליונים בלי מנהיגים ופוסקים, בלי שוחטים ושחיטה ובלי מוהלים ומילה.

פרק ג' – ילדותו ● מגוייס לצבא האדום ● בתום המלחמה לומד מילה במוסקבה ● חוזר לדניפרופטרובסק, ועוסק במילתם של אלפי ילדים ● עשרים שנותי האחרונות הקדשתי להכשרת שוחטים ומוהלים ● מכשולים רבים וגדולים מאלה שלמדו בלי הדרכה מתאימה ● ויתרתי על החזקה ● את כל העבודה עשיתי לבד ● מלשינים רבים הסתובבו על כל צעד ושעל ● העלילו עלי עלילה איומה, הציתו בזדון את בית הכנסת הגדול במוסקבה ואמרו אחר-כך שאני עשיתי זאת

עלילת שריפת ביהכנ"ס

ר' יעקב אלשביץ, נולד בדנייפרופטרובסק, "שמה הקודם של העיר היה יקטרינסלב, ובה גם נולד האדמו"ר, ואני מכירו עוד מצעירותו". התייתם בגיל רך וגדל בביתו של דודו שהיה מראשי חסידי חס"ד. מעיר זו נושא עמו ר' יעקב זכרונות רבים.

לעיר זו שב ר' יעקב מאוחר יותר. תחילה חי בה עד למלחמת העולם (השניה). ועם לא מעטים מבני המקום גוייס לצבא האדום והשתתף בקרבות על סטלינגרד. "4 שנים שירתתי בצבא, נעתי עם הכוחות קדימה ואחורה, וכך עד לשחרור". בתום המלחמה התיישב במוסקבה. "השלמתי בתחילה את הלימודים שהתחלתי עוד קודם למלחמה בשחיטה ובמילה. שני מורי המסורים היו, המוהל  ר' שלום ליפקינד והמוהל החבד"י ר'  בערל קביליאקר". בתום לימודיו, משנוכח כי במוסקבה לא יוכל לעבוד בשחיטה ומילה חזר לעיר הולדתו – דניפרופטרובסק, ובין השנים 1946-1953 עסק במילתם של אלפי ילדים. והוא נזכר: "היתה זו תקופה נפלאה, מלתי אז בממוצע 3-4 ילדים ליום, נעתי אלפי קילומטרים בכל ערי וכפרי הסביבה, חלפו תחת ידי אלפים אלפים של תינוקות". הוא דומם, איננו מוסיף וניכר בו כי הוא מתרגש. בהעלותו את זכר הימים ההם כשהוא משווה אותם לימים האחרונים שלפני עלותו ארצה, "איזה הבדל".

גדלותו של ר' יעקב אלישביץ, ספרו לי כמה ממכריו שעלו יחד או בסמוך לו מרוסיה, היא בפעילותו הענפה להכשרת שוחטים ומוהלים. הוא לא ראה עבודתו בשחיטה ובמילה כמושלמת. הוא ראה צורך להכשיר עתודת שוחטים ומוהלים.

עשרים שנותי האחרונות – מספר ר' יעקב – כשעבדתי בתור שו"ב ומוהל הקדשתי להכשרת שוחטים ומוהלים וממש בימים האחרונים כשהיו כבר היתרי יציאה בידי הספקתי ללמד את היהודי היקר ר' לייבל חצרנוב שחיטה.

מדוע עשית זאת, לא חששת? – לקחתי על עצמי את המשא הכבד הזה, הוא משיב, כי ראיתי שיש מחסור גדול בכלי קודש ואין מי שילמד אותם. ידעתי על מקרים רבים, שיהודים דתיים למדו את המלאכה, מלאכת הקודש, בלי הדרכה ויצאו מזה מכשולים רבים וגדולים ר"ל. מעשה בשוחט אחד במוסקבה בשם לויק – השוחט. אחרי מלחמת העולם השניה כשהיה מחסור גדול במוהלים נעשה מוהל בלי הדרכה ולא יכול לעשות הפריעה, ומל ולא פרע ר"ל. הוא הדין בשחיטה. בגלל שלא למדו אצל מומחה הלכות שחיטה, לא ידעו איך לעשות את התפיסה, והסימנים נשמטים הנה והנה ומתוך כך נכשלים בנקל. וקצרה ידי מלהושיע להם על רגל אחת. בראותי כל זאת, ויתרתי על החזקה ועל הירושה ונתתי לתלמידי רשות למול ולשחוט בכל מקום שהיה לי שם חזקה, כדי שילמדו שחיטה ומילה מעשית.

אני חייב להדגיש שאת כל העבודה עשיתי לבד, בלי עזרה ותמיכה, בלי רשות וזכות רשמית. אני תמה לעיתים על עצמי מהיכן לקחתי את הכוחות הבלתי אנושיים ללמד באוירה איומה ששררה שם, לכל דיכפין שחיטה ומילה, כשמלשינים רבים שהיכרתי אותם, ועוד אחרים שלא הכרתי, הסתובבו על כל צעד ושעל, והתיק שלי במשרד הידוע תפח כמו על שמרים. זכות הרבים עמדה לי, שיצאתי משם בשן ועין, כי העלילו עלי עלילה איומה, הציתו בזדון את בית הכנסת הגדול במוסקבה ואמרו אחר-כך שאני עשיתי זאת – והקדוש ברוך הוא הצילני מידם.

פרק ד' – כיצד לימד את תלמידיו מילה ● ב-1953 עובר למוסקבה – היה קשה לעבור לעיר זו ● ישיבת "קול יעקב" נפתחה ב-1956 ● מספר התלמידים בישיבה ● תלמידי גרוזיה ● הראשונים שבאו למוסקבה היו 5 רבנים אמריקניים ● הישיבה קבלה את זכויות ההפצה של סידור השלום ושל לוח השנה ● התלמידים מגרוזיה הביאו עמם ממון להמשך קיום הישיבה ● בעת שהישיבה נפתחה, צחקו כולם ● לקחתי 2 תלמידים ולמדתי אותם מילה ושחיטה ● בעקיפין גרמתי במעשה זה לשמירת המשך קיומה של הישיבה ● ישיבת "קול יעקב" נשארה פתוחה כחמש שנים ● המורים בישיבה ● הכל עשיתי על דעת עצמי ● לו היתה לי תמיכה ● השוחטים והמוהלים נסעו לערים נוספות

ישיבת "קול-יעקב"

כיצד לימדתי את תלמידי, זהו סיפור אחר. לימדתי אותם בבית. כעבור תקופה קצרה של לימודים בבית, הייתי מצרף אלי לכל מקום שהייתי הולך למול 2 מתלמידי. בתחילה הם הביטו, אח"כ עזרו בהכנות למילה ובשלב מאוחר יותר אף מלו ופרעו לבד כשאני ניצב לידם.

ר' יעקב אלישביץ, נעים הסבר ובעל המבט החם והמקרב, איננו נראה כמי שזה מקרוב עלה ארצה מהגולה הדוויה, רק מבטאו מסגירו. את עיקר פעילותו ההדרכתית החל ב-1953 כשעבר למוסקבה, היה קשה לעבור לעיר זו – הוא אומר – אך מאחר שאשתי מוסקבאית היו מוכנים לרשום אותי לעיר זו. נתקבלתי תחילה כשוחט עופות, זאת באופן רשמי, אך מעשית הייתי גם מוהל. כך המשכתי בעבודתי עד לעליתי לישראל.

פרק חשוב מחייו מהווה תקופת לימודיו בישיבת "קול יעקב". לתושבי הארץ זכורה הישיבה ששליטי מוסקבה התפארו בה וציינו אותה כאחד הסימנים הבולטים לחופש הניתן ליהודים. מה האמת בכך שאלנו את ר' יעקב. והוא משיב:הייתי מראשוני התלמידים בישיבת "קול יעקב" כשנפתחה ב-1956. היו בה אז 7 תלמידים ובשיא הגיעה ל-30 תלמידים. זאת כשבאו ללמוד בה שתי עשרות ויותר של יהודים מגרוזיה שאף "החזיקו" את הישיבה (מבחינה כספית). כל אותה תקופה סירבה הממשלה לתמוך בישיבה. ראש הישיבה אז היה הרב שלייפר ז"ל שנפטר שנה לאחר פתיחת הישיבה ובמקומו נבחר הרב לוין שעד אז שימש כמשגיח בישיבה.

ב(ראשית) תקופת הלימודים בישיבה ידענו מעט מאד על העולם היהודי שאופף אותנו. כל קשר עם העולם לא היה. זמן קצר לאחר מכן, החלו להגיע ראשוני התיירים היהודיים. הראשונים שבאו למוסקבה היו 5 רבנים אמריקניים, שהיוו מעין משלחת בראשותם של הרבנים שכטר והולנדר. בתקופה ההיא הורה גם שליטה של מוסקבה ניקיטה חרושצ'וב על מתן הקלות ליהודים, ואלה כללו מלבד פתיחת הישיבה, גם הדפסת סידור "השלום", (הודפס בארבעת אלפים עותקים בלבד) וכן מהדורה אחת של לוח שנה בת 10 אלפים עותקים. הישיבה קבלה את זכויות ההפצה, מכרנו כל סידור ב-100 רובל וכל לוח ב-10 רובל, ומההכנסות החזקנו את הישיבה. כשנגמר הכסף והישיבה עמדה להסגר הגיעו לפתע התלמידים מגרוזיה, ואלה הביאו עמם ממון להמשך קיום הישיבה.

אני נזכר בעת שהישיבה נפתחה, צחקו כולם, אפילו הרבנים לא קיוו שמשהו יצא מזה. חשבו על פתיחת הישיבה ואיש לא ניסה לחשוב מה רוצים שהישיבה תעשה ומה יהיה עתידה. תוך כדי הלימודים לקחתי 2 תלמידים, את הרב יהושע העשל גורביץ (הורוויץ), הגר היום בהרצליה, ואת ר' מרדכי ליפשיץ, מחרקוב, ובמשך שנה למדתי אותם מילה ושחיטה. בתום השנה לקח הרב שלייפר קבוצת רבנים מלנינגרד ומגרוזיה, הזמין את 2 תלמידי, בחן אותם בפני הרבנים ואישר אותם לתפקיד. אז פירסם הרב שלייפר ברבים כי הנה הושגו תוצאות חיוביות בישיבה. הנה הפירות: יש כבר בוגרים שסיימו ללמוד בישיבה מילה ושחיטה. הרבנים הגרוזיניים שהיו במקום התלהבו עד כדי כך שהודיעו על שליחת 15 מבחוריהם ללמוד בישיבה, וכך עשו. בעקיפין גרמתי במעשה זה לשמירת המשך קיומה של הישיבה וחיזוקה בתלמידים נוספים.

ישיבת "קול יעקב" נשארה פתוחה כחמש שנים. אמנם גם היום הישיבה קיימת, אך אולי יש בה 3 תלמידים. אין בה עוד מלמדים ומורים. אז היו בה המורים העיקריים, הרב חיים כץ, לשעבר רב העיר אמצ'יסלב ומיקירי תלמידי סלובודקה, (במקורות רבים כתוב שהוא היה מתלמידי החפץ חיים – הערת העורך), והרב מרדכי חנזין הנמצא היום בפתח תקוה.

ר' יעקב אלשביץ, איננו מספר. כל מלה היוצאת מפיו מוטעמת ומודגשת ונראה כי הוא חי מחדש את כל אשר עבר וחולף עתה שוב לנגד עיניו. כמשימת חייו הוא קבע להעמיד עוד ועוד מוהלים ושובי"ם. הכל עשיתי על דעת עצמי הוא אומר. לא קבלתי שום שכר לימוד. לו היתה לי תמיכה כספית כל שהיא, הוא מנסה להצטדק, הייתי מכפיל את מספר השומ"ם (= שוחטים ומוהלים) ודי לחכימא ברמיזא. כל השומ"ם שימשו לא רק את הק"ק בהם גרו, אלא גם את הק"ק בערים אחרות. למשל השו"ם ר' זאב בוגומולני נסע לערים סטלינגרד, דניפרופטרובסק, קוייבשב ועוד. השו"ם ר' זלמן ליפשיץ בכל 13 השנים שהיה בוילנה שימש בקביעות גם את הק"ק בערים קובנו, קירקס ועוד. השו"ם ר' מרדכי ליפשיץ המשמש כיום רשמית כשו"ם במוסקבה, כשהיה בפרונזה נסע גם לעיר אלמא-אטא. גם אני כשהייתי במוסקבה נסעתי בקביעות לערים טאמבוב, וורניז', גורקי, קאזן, חרקוב ועוד הסמוכות יחסית למוסקבה. ואף אחרות כפארעם, סברדלובסק וקאראגאנדה המרוחקות אלפי קילומטר ממוסקבה.

פרק ה' – אחוז הילדים היהודים הנימולים במוסקבה ● הסיבות למיעוט הבריתות ● ר' יעקב משתמש בירחון סוביטי, בהוצאת האקדמיה הרוסית למדעים, כדי לעודד הורים לעשות ברית לבנם ● סקירה על המחסור במוהלים ושוחטים בערים רבות ● נאלצתי ללכת בלי זקן ● מילתו של ולדימיר ● בדרך כלל הבריתות נעשים בצנעה ● בריתות שנעשים בקהל רב ● רבנים מוהלים ושוחטים בגרוזיה ובבוכרה

פחות מ-5 אחוז נימולים

• כמה ילדים יהודיים, שאלנו את ר' יעקב, נולדים במוסקבה כל חודש?

על פי הסטטיסטיקה הרשמית נולדים בבירה הרוסית כ-200 ילדים יהודיים כל חודש.

• וכמה מתוכם נימולים?

לצערנו הרב רק 2-3 אחוז, כשמאז מלחמת ששת הימים יש נטיה חיובית מסויימת, אך עדיין אין זה עולה על 5 אחוז. זאת להבדיל מהתקופה שלאחר מלחמת העולם עת נימולו מאות ילדים.

– מה אם כן הסיבה לכך?

– יש לכך יותר מסיבה אחת. חלק מהיהודים, ואני מתייחס בתשובתי לכלל היהודים ברוסיה, לא יודעים כלל מה זה מילה. אני נשאתי עמי תמיד ירחון סוביטי, בהוצאת האקדמיה הרוסית למדעים שהתפרסמה בו רשימה על מחלות הפורצת בקרב ילדים שלא נימולים – אולי זה ישכנע כמה מההורים למול את ילדיהם. סיבה אחרת היא התנגדות בקרב הדור הצעיר, לעיתים בקשו האבות להכניס את נכדיהם בבריתו של אאע"ה, אך הבנים אבותיהם של הנולדים סרבו. סיבה נוספת ונפוצה היתה, שלא מעט מהיהודים היו חברי המפלגה הקומוניסטית וחששו שיזרקו אותם מהמפלגה אם יוודע שילדיהם נימולו. בכך לא תמו הנימוקים למניעת מילה. לא אחת נתקלתי בסיבה נוספת, שהזמן גרמא. אמהות חששו לא אחת שהילד יהיה מהול ויגיע לגן הילדים שם יצביעו עליו חבריו כז'יד (= יהודי). היו עוד שאמרו כי היטלר הרג יהודים כשלפני כן בדקו את מילתם. רבים חוששים שהיטלר דומה יחזור ח"ו. ומחשש זה מונעים מילה. לכל הסיבות האלה מצטרף הגורם החשוב והפשוט לכאורה של העדר מוהל. לא בכל המקומות יש מוהל.

 ובכן אחינו בני-ישראל החרדים לדבר ה' נאמנים לדת קודשינו בכל העולם החופשי, רחוקים אתם עוד מתודעה שלימה ונכונה עד כמה רבה העזובה והשממה בישובים היהודיים בברית המועצות שיש שם עוד שרידי הפליטה השייכים למחנה החרדים לדבר ה' ומחזיקים בדת קדשינו. ברוב ערי רוסיה הגדולות הולכים ומתמעטים משנה לשנה ומחודש לחודש לא רק רבנים ומורי הוראה שנעשו ליקרי המציאות, אלא גם מספר השומ"ם מתמעט בקצב מדאיג. עת להודיע שבערים גדולות ומפוארות כמו וורניז', ירוסלב, גורקי, סברדלובסק, טומסק, חאברובסק, אירקוטסק, ארכנגלסק, מוגילב, ויטבסק, גרודנו, ביאליסטוק, צרקאסי, רוסטוב, בארנוביצ'י ועוד ועוד, אין עוד קהילות יהודיות דתיות, ובערים שיש קהילות ובתי כנסת כמו פארעם, מינסק, קובנו, אודיסה, סימפירופל, דניפרופטרובסק, אומסק וכדומה אין שוחטים ואין מוהלים, בכל רוסיה, להוציא את ערי גרוזיה וערי אסיה הסובייטית, נשארו בסך הכל חמשה מוהלים. והם בערים מוסקבה, לנינגרד, ריגה, קישנייב וריבינסק.

• בעת שאתה ר' יעקב מלת במוסקבה, כמה מוהלים היו אתך?

בתקופה הראשונה לשהותי במוסקבה היו בה 3 מוהלים ואח"כ הם נפטרו ונותרתי יחידי.

• במקומות שמלת, האם לא חששו מאימת השלטונות?

בודאי שחששו. אני עצמי נאלצתי ללכת בלי זקן. כי אם הייתי הולך עם זקן היו מפחדים להכניס אותי לבתים, וכך היה לי קל יותר לעבור ממקום למקום.

מילתו של ולדימיר

כדי להדגים את הפחד שאפף את כל הטכס, אספר לכם על מקרה לא יוצא דופן. זכורני שיהודי בא לבית הכנסת, בבוקרו של יום חול. בפתח עמדה קופסת הצדקה. הוא נכנס לאולם, שלשל מטבע לקופה והתיישב באחת הפינות כשהוא לוקח איזה ספר שהיה מונח על השולחן והחל מעיין בו. תוך כדי כך זז והתקרב לאיזה יהודי שהיה נראה לו כנאמן, ובלחש שאל אותו מי זה כאן ר' יעקב המוהל וזה הצביע עלי. לאחר דקות אחדות של היסוסים הוא ניגש אלי, דחף לידי פתק מקומט עם כתובת. ללא הקדמות סיפר לי כי נולד לו נכד והוא רוצה למול אותו. ברכתיו במזל טוב והבטחתי לבוא למקום שרשם בפתק. ביום הקבוע באתי ומצאתי בית נאה ומסודר והבנתי שאין זה ביתם של עניים. חטפתי מבט על ארון הספרים ולא גיליתי בו כל זכר ליהדות. כל הספרים היו מכתבי מרקס ולנין, והבנתי עם מי יש לי פה ענין. בדקתי את הילד והודעתי שלמחר אפשר יהיה למול אותו. כשנפרדתי אמר לי הסבא, מבקש אני ממך שלא תביא עמך את תלמידיך. לשאול למה ומדוע, זאת אין עושים שם. עשיתי כן ובאתי לבד. כשהופעתי למחרת היום לא מצאתי איש בבית מלבד זקנה אחת והילד. שאלתי אותה היכן האבא, האמא, הסבא, הרי מישהו צריך להיות. ענתה היא לי כך: כולם חברי מפלגה ופעילים נכבדים בה, וכדי שח"ו לא יורגש שמשהו קרה בהעדרם מהעבודה לא הופיעו. ועוד נימוק, שאם אח"כ יוודע כי הילד נימול יוכלו לטעון שהדבר נעשה בניגוד להסכמתם והראיה הם אפילו לא היו נוכחים במקום בעת שזה נעשה. אני זוכר מקרים רבים שהורים יהודיים חברי מפלגה, דחו את המילה ליום נסיעתם בשליחות המפלגה אל מחוץ לעיר, ובקשו שאמול הילד דווקא ביום זה מאותן סיבות.

אך חזרה לאותה זקנה. כשנכנסתי היא שאלה אותי מי אתה? השבתי כי אני הוא זה שבא לעשות את הילד ליהודי, וכך איננו יהודי שאלה? הסברתי לה כי יתכן שבזמננו הילד יגדל וינדוד למדינה רחוקה ושם בהיותו בין לא מהולים כמותו יחשוב עצמו כאחד מהם ויכנע באחיו היהודים, האם לכך את מסכימה? לא השיבה. ורק בקשה שאזדרז ואמול אותו במהירות. שאלתי אותה מי יהיה הסנדק. השיבה בפשטות: אני. חששתי כי היא לא תוכל להחזיק בתינוק כראוי. אך לא כן היה. היא החזיקה בתינוק כיאות. כשהגעתי למתן השם, שאלתי אותה… ויקרא שמו בישראל?… ענתה היא לי "ולדימיר אלכסנדר"… (על שם לנין).

• האם כל הבריתות במוסקבה ובערים אחרות נעשים בצנעה, כדוגמת זה?

בדרך כלל כן. את רוב הבריתות עשיתי בלי אנשים, בצהרי היום, לאחר שהגפנו את התריסים והדלקנו את החשמל. ועל מנת שלא ישמעו את קול התינוק, הפעלנו את הרדיו בצליליו הגבוהים. היו מקרים בודדים שאנשים בפרט חב"דניקים עשו זאת בקהל רב של עשרות ואפילו מאות אנשים ששרו ורקדו, אך אלה היו ממש בודדים והשמחה במעונם היתה גדולה.

• מה המצב ביחס למוהלים בגרוזיה ובסמרקנד?

שם הקהילות נשמרות פחות או יותר. כמעט בכל עיר מערי גרוזיה יש רב, שוחט ומוהל. כך גם בסמרקנד.

פרק ו' – אלפי גרים ברוסיה ● בזמן הצאר ניקולאי התגיירו כפרים שלמים ● הישיבה היתה קונה אצלם בשר כשר ● לא נשארו בקרבם כלי קודש ● לא אוכלים בשר כי אין שוחט ● גר שמל את עצמו ואח"כ למד מילה ● רישום הגרים

אלפי גרים ברוסיה

• וביתר ערי השדה בברית המועצות?

על המרחב הזה, למרבה הפלא לא מצאתי כי בישראל יודעים הרבה. האם ידוע לך כי ברחבי ערי השדה נמצאים אלפי גרים?

• לא.

אסביר ואספר. ברוסיה, בתקופתו של הצאר ניקולאי התגיירו כפרים שלמים. הכו בהם, אך הם נשארו יהודים. זכורני כי בילדותי קנינו דווקא אצלם בשר כשר. למדתי אז בישיבת "תומכי תמימים" בקרמנצ'וק ואף הישיבה היתה קונה אצלם. אח"כ התחיל השלטון לרדוף אותם, אם היה אצלם רב, שוחט או מוהל – שלחו אותו לסיביר, כדי שלא יהיה מי שיחנך וילמד בתוכם. בשנים האחרונות, ובעיקר מאז המלחמה, לא נשארו בקרבם כלי קודש. נמצאים איפוא היום אלפים מגרים אלו השומרים על מצוות היהדות וחלקם אולי יותר מאשר יהודים במקור. בפרט ידועים בכך גירי צפון קווקאז. יש שם לדוגמא כפר אחד המונה ששת אלפים גרים  העובדים כמעט כולם במקצוע הבנאות. בשבת אין הם עובדים אין הם אוכלים בשר מאחר שאין אצלם שוחט, ובמשך השנים התרגלו כבר למצב זה.

אישית אני זוכר כי זמן לא רב לפני עלייתי ארצה, הגיע אלי מהעיר טמבוב, גר כזה כבן 70. הרב לוין קרא לי למשרדו ובקשני שאבדוק את הגר הזה ואם אפשר למול אותו. לאחר הבדיקה עמדתי קצת תוהה. איש זה נימול כבר פעם במידה מסויימת. שאלתי אותו, אם נימולת, מדוע אתה מבקש לעבור זאת שוב? היסס קצת ולאחר מכן סיפר לי את קורותיו. כל ימיו רצה למול עצמו וכשלא מצא מוהל יצא ליער ומל את עצמו. מאחר שלא ידע כיצד עושים שנרפא (כך כתוב בכתבה, וכנראה שנשמטו כאן כמה מילים – העורך) ואז נוכח לדעת כי לא מל עצמו כפי שצריך. אז נסע למוסקבה ופנה להרב לוין וכך הגיע אלי.

לקחתי אותו אל מחוץ לעיר ויחד עם ר' זאב בוגומולני, הנמצא היום בקרית מלאכי, ועם עוד 2 מתלמידי מלנו אותו. כשסיימנו, לא וויתר, וביקש שנבטיח לו כי אם ישאר במוסקבה נלמד אותו מילה על מנת שיוכל לחזור לביתו ושם ישמש כמוהל ליתר הגרים. ואכן הוא נשאר עמנו מספר חודשים, למד מילה ולאחר שנבחן ועמד בכך חזר לכפרי הגרים. לפני זמן קצר סיפר לי מישהו כי הוא מל כבר מאות בכפרים ובעיירות שבאזור טמבוב.

זקן זה איננו היחיד. אביא רק דוגמא אחת נוספת מני רבים. באחד הימים באו אלי 4 גרים מקווקז כבני 30 שביקשו שאמול אותם. לא עמד לרשותם זמן רב. הם ביקשו חופשה מהעבודה לכמה ימים. הלכתי עם אחד מתלמידי ר' מרדכי אולידורט הגר היום בירושלים, ומלנו אותם. כשהתכוננו לעשות זאת התפתח ביניהם ריב מי יהיה הראשון וזאת בניגוד לחשש המוקדם שלנו שנצטרך להגריל מי מהם יהיה הראשון. תוך כדי המילה היינו צריכים שאחד יחזיק בשני והם עשו זאת באומץ רב. כל מי שנימול החזיק את חברו שעדיין לא נימול. הכל עבר כשורה וכעבור כמה ימים באו להרב לוין לטבול במקוה. למחרתו חזרו למקום מגוריהם.

• האם אין בעובדת קיומם של גרים אלה ודומיהם, ואפשרות עליתם ארצה כדי להעלות מספר שאלות, בתחום הרישום למשל?

כן בוודאי. יש חשש שגרים מעין אלה יעלו. יצהירו על היותם יהודים. ירשמו כאלה, כשבמציאות יש לגיירם.

פרק ז' – הייתי שוחט רשמי של עופות ● שחטתי בהמות לא באופן רשמי ● התור שלפני המשחטה מגיע עד הכביש ● שוחטים שלמדו בעצמם את המלאכה ● האם יש מספיק בשר כשר ● כמה משלמים עבור שחיטה ומילה

אין מספיק שוחטים

• מבחינה רשמית היית שוחט ולא מוהל, במה התבטא תפקיד זה?

תפקידי הרשמי היה שוחט הקהילה. בבית הכנסת הגדול היתה לי משחטה ושם היו באים אלי עם עופות לשחיטה. כמובן ששחטתי גם בהמות, אך זאת עשיתי בבתי גויים נאמנים ובשום פנים ואופן לא בבית השחיטה שם היה מותר לי לשחוט רק עופות.

• כמה עופות שחטת ליום?

זה לא היה קבוע. אך מאות משפחות יהודיות הביאו אלי עופות לשחיטה. ביחוד בערבי שבתות וערבי חגים. מאחר שהדבר הזה הותר גם מבחינת השלטונות, לא היה כל פחד לבוא אלי, ובערבי חגים מסויימים היה התור שלפני המשחטה שלי מגיע עד הכביש.

• מה המצב בקשר לשוחטים, האם יש מספיק?

מספיק בודאי שלא. אך מספרם גדול ממספר המוהלים. רבים מהשוחטים למדו בעצמם את המלאכה, הרב חיים כץ במוסקבה, הרב כהנא, הרב אלטר שולמן ועוד הכשירו עצמם לעבודה. בדרך כלל הם (היו?) שוחטים עבור משפחתם, אך בערבי חגים ובתקופות של עומס הם (היו?) שוחטים גם עבור קרובים ושכנים, ובכך מקילים על בית השחיטה, הקיים כמעט בכל מקום שקיים בית כנסת.

• האם פירושו של דבר שיש מספיק בשר כשר?

לא, כמות הבשר השחוט והכשר היא מינימלית, בשום מצב איננה עונה אפילו על חלק קטן מהצרכים, מחיר הבשר הכשר הוא גם יקר יותר, ולא כל אחד יכול להרשות לעצמו לרכוש מנת בשר במחיר כפול. אך הגורם העיקרי הוא העדר שוחטים וכיון שאין מי שישחט אין בשר כשר. אני מכיר עשרות יהודים חרדים במוסקבה, שאין ידם משגת לקנות בשר כשר ובשל כך הפכו לצמחונים.

• מילה או שחיטה, עבור כל פעולה כמה משלם היהודי?

איש כהישג ידו, תמיד חזרתי ואמרתי לאלה שמלתי אצלם ילדים, או ששחטתי עבורם עופות ובהמות, כי אם אין באפשרותם לשלם לי שלא ישלמו על מנת שגורם התשלום לא ייהפך לסיבה שתמנע מיהודי מילת בנו, או אכילת בשר כשר.

פרק ח' – אנשי השגרירות הישראלית בבית הכנסת הגדול ● תפילות שחרית בבית הכנסת הגדול בימות החול ובשבת ● מנינים בבתים פרטיים ● היו"ר שהחזיק את הסידור הפוך ולא עולה לתורה ● הרב ויו"ר הקהילה ● התיירים הבאים לבית הכנסת ● אין רבנים ברוסיה ● הרוסים לא יקחו רב מחוץ למדינה ● מקוואות ותשמישי קדושה ● ספרי תורה בעלית הגג ● הוצאתי משם כ-30 ספרי תורה ● יישר כח לרבנים מארצות הברית ולאנשי השגרירות ● פניה לשוחטים ומוהלים שנותרו בברית המועצות

מנין אחד כל בוקר

ר' יעקב אלישביץ היה שנים רבות מראשי קהילת מוסקבה. הכירה על בוריה, יש עמו סיפורים רבים מחיי הקהילה אך כמה מהם הוא מעדיף להשאיר עמו. ביחוד כאלה הקשורים בשגרירות הישראלית כשזו עוד היתה שם. הוא מלא שבחים לאנשי השגרירות. בקשרינו עם אנשי הסגל הדיפלומטי הישראלי, הוא נזכר, ניסו הרוסים לשים מחסום כל הזמן. התקינו אף מעקה מסביב למקום מושבם, כדי למנוע כל קשר בינם לבין היהודים האחרים בבית-הכנסת. אף על פי כן, כדי שיצאו מהמכלאה, ניסו היהודים להשפיע על הגבאים שהיו "מטעם" כי "זה זמן רב שהישראלים לא קבלו עליה", כי ברור שאם יקראו לעלות לתורה יצטרכו לצאת מהגדר, לעבור דרך שורות המתפללים ולעלות לבימה. לעיתים הצליח הציבור בתביעותיו. אך תמיד חששו הגבאים להחליט לבד אם מותר להם לתת לישראלים עליה, ובדרך כלל בעת שהחלו להשמע קריאות מבין השורות כי הגיע הזמן לתת לישראלים עליה, יצא אחד הגבאים למשרד שהיה באחד החדרים הסמוכים, התקשר למקום המתאים וביקש רשות לתת עליה…

• חיית שנים רבות בקהילת מוסקבה, כיצד מתנהלת שם הקהילה?

חיי הקהילה היו עד לפני ארבע שנים תוססים יחסית למצב היום. אז היו מתכנסים כ-5-6 מנינים נפרדים כל בוקר וזמני התפילות נתארכו על פני כל הבוקר ועד לחצות היום. בימים אלה מתכנסים בקושי עשרה יהודים למנין אחד. האחראי על התפילה בבית הכנסת, אפרים קפלון, שהוא בתפקידו אחד מצוות הגבאים, ממונה בעיקר על "משיכת התפילה". הוא עושה הכל כדי שתפילת העשרה תימשך יותר ויותר זמן, מתוך הנחה שבשעות הבוקר המאוחרות יותר סביר להניח שיגיעו תיירים וראוי שהם יראו שיש תפילה במנין. אין זה אומר שהיהודים הדתיים במוסקבה אינם מתפללים, אך הם עושים זאת בבתיהם ובאים לבית הכנסת בימי זכרון וכדומה.

בשבת יש בבית הכנסת מנינים רבים, ולא רק בבית הכנסת הראשי. מנינים רבים מתכנסים בשכונות ובפרברי העיר והכל בבתים פרטיים. משבוע לשבוע מחליפים את הבית שבו מתקיימת התפילה כדי שלא יאשימו יהודי מסויים שביתו הפך כביכול לבית כנסת קבוע.

זאת באשר לתפילה. לקהילה עצמה יש משרד שבראשו עומד בימים אלה יהודי בשם מיכאלובסקי (מיכיילוביץ'), שבתקופה הראשונה לכהונתו החזיק עוד את הסידור הפוך… ועד היום אין מכבדים אותו בעליה לתורה אלא רק בפתיחת הארון… והסיבה ברורה.

גם להרב לוין יש משרד בתוך בית הקהילה שבבית הכנסת. חלוקת התפקידים בין הרב לוין למיכאלובסקי היא, שהרב מטפל בעניני הדת ומיכאלובסקי מטפל בצד הטכני של חיי הקהילה ובית הכנסת.

במשרד עובד גם מנהל חשבונות שעיקר עיסוקו בניהול ההכנסות וההוצאות של בית הכנסת. יש גם אנשי צוות נוספים כשומר, מנקה, חצרן וכדומה.

• מי מקבל את התיירים הבאים לבית הכנסת?

בדרך כלל הרב לוין, אך כשבאה משלחת מיוחדת עובר הדבר לטיפולו של מיכאלובסקי והוא מברר במקומות הידועים היכן להושיבם, מה לעשות עמם וכיצד להתייחס אליהם.

• מלבד הרב לוין, יש בברית המועצות עוד רבנים?

בתחום זה המצב הוא למטה מכל ביקורת. פשוט אין כלל רבנים ברוסיה. עד לפני זמן קצר היה הרב לוין רב פעיל. אך בזמן האחרון הוא איננו פעיל כלל ואפילו לבית הכנסת איננו מסוגל כבר ללכת. היו תקופות שהשלטונות היו בוחרים יהודי מתושבי העיר ו"ממנים" אותו ל"רב". הגיעה המצב שלאחרונה אין כבר מי לבחור. ובעיר גדולה כמו קייב אפילו השלטונות לא בחרו ברב וכך במקומות אחרים.

• בזמנו דובר על אפשרות שהרוסים יזמינו רב מחוץ למדינתם שיכהן בה ואף נקבו בשמו של רב ירושלמי…

הגיעו אלינו אז הידיעות. אך לא היה להן כל בסיס ואינני מאמין שאי פעם בזמן הנראה לעין יסכימו הרוסים שמישהו יכהן בתפקיד זה כשהוא בא מחוץ למדינה.

• ובאשר למקוואות?

קשה אפילו לומר. מקוואות יש רק במוסקבה, בלנינגרד ובקייב. ושוב אינני מדבר על קהילת גרוזיה וערי אסיה המרכזית.

• תשמישי קדושה, ספרי קודש וספרי תורה בעיקר, כיצד אלה מגיעים אליכם?

אלה כמעט ולא הגיעו אלינו. יש ברוסיה מחסור חמור ביותר בכל הקשור לתשמישי קדושה, כתפילין, סידורים וכדומה. מה שיש לנו הרבה בבתי הכנסת שעוד נותרו פתוחים זה ספרי תורה. בבית הכנסת הראשי במוסקבה יש ריכוז של 300 עד 400 ספרי תורה המונחים כמעט כולם בעלית הגג. אלו ספרי תורה שנאספו מכל בתי הכנסת שנסגרו. אני זוכר כשבאו לראשונה חמשת הרבנים האמריקנים למוסקבה, השגתי מפתח של עלית הגג והראיתי להם את האוצר הגדול, זה עשה עליהם רושם מדכא ביותר. מצבם של הספרים גרוע, אין מי שיטפל בהם ולהוציאם אסרו השלטונות.

• ולבודדים לא ניתן מפעם לפעם להוציא ספר או יותר?

במהלך השנים האחרונות עשיתי זאת. הוצאתי כ-30 ספרי תורה, אותם "העברתי" החוצה בתוך שקי נוצות מאלה שהיו עמי בבית השחיטה הממוקם בחצר בית הכנסת. השתדלתי לבחור מהטובים. היתר מחכים לגאולתם. כמה מהספרים הללו הובאו ארצה על ידי עולים חדשים.

• ולך כשוחט ומוהל האם לא חסרו כלי עבודה וחומרים?

בדרך כלל לא. אני רוצה בהזדמנות זו להביע יישר כח לרבנים מארצות הברית שסיפקו את החומר לשחיטה ומילה לכל התלמידים (חלפים, אזמלים, רפואות בשביל ברית מילה), תודה מיוחדת בהקשר לכך אני חייב לשגרירות הישראלית שסיפקה לתלמידי הישיבה, ספרי קודש, טליתות, תפילין, מחזורים וכדומה.

פניה לנותרים

• לבסוף ר' יעקב אלשביץ, בתחומי מומחיותך, מילה ושחיטה, מה אתה מציע לעשות על מנת שיגדל מספר המוהלים ברוסיה ויהיו בה שוחטים במספר מתקבל על הדעת?

אני מציע שנפנה בכל האמצעים אל המוהלים הבודדים שעוד נותרו שם ואפילו הזקנים שכבר אינם עובדים שיחזרו וילמדו אחרים, שיעמידו תלמידים. עלינו לעורר את רגשי לבותיהם של היהודים בעולם שלא יתנו לכבות את הגחלת הבוערת בתוך לבבותיהם של יהודי רוסיה. אני פונה לכל השומי"ם בברית המועצות, שיעשו מאמץ גדול וילמדו כל אחד מהם לפחות מוהל אחד ושוחט אחד, שלא ישכחו המצוות הגדולות האלה שהן מעיקרי היהדות וזכות הרבים תעמוד להם ולנו לדורי דורות.

עד כאן הכתבה מעיתון "שערים".

הערות

הערה כללית

הכתבה בעתון "שערים" נכתבה בזהירות רבה

אם נשווה את הכתבה הזאת בעתון שערים למכתביו של ר' יעקב לר' עמנואל מיכלין, נבחין בהבדל גדול. במכתבים, ר' יעקב מרבה לספר על התלמידים "הסירובניקים" שלמדו אצלו באופן בלתי רשמי בגלל שלא קיבלו אותם לישיבת "קול יעקב", וכן על התלמידים "המסוכנים", אלה שישבו בבתי סוהר, זה שברח מעירו לאחר שגילו שעשה בביתו מקוה מחתרתית, זה שחזר מסיביר לאחר 17 שנה ועוד, וכן יש עוד הרבה דברים נוספים שר' יעקב מספר אותם לראשונה במכתביו. אבל בכתבה בשערים ר' יעקב נמנע מלספר את כל זה, ואפשר מיד להבחין שכל מה שכתוב בכתבה, נכתב בזהירות רבה.

ובכן, הסיבה להבדל הזה פשוטה וברורה. הכתבה בעיתון שערים התפרסמה בי"ב תשרי תשל"ב, כאשר הרב לוין ז"ל היה עדיין בחיים, וכן עוד כמה מתלמידיו של ר' יעקב עדיין היו ברוסיה, כמו לדוגמא ר' חיים בער זלדין, זה שברח מביתו לאחר שגילו שבנה מקוה מחתרתית בביתו. ולכן כמובן שר' יעקב נמנע מלספר שהיו תלמידים שלמדו אצלו באופן בלתי ליגלי. וכן נמנע מלספר עוד דברים רבים מסיבה זו, כי זה היה יכול להזיק למישהו. ובכלל כיון שזה היה רק חמש שנים לאחר יציאתו של ר' יעקב מרוסיה, הרי באופן טבעי, הוא היה הרבה יותר זהיר, וייתכן שפחד אפי' על עצמו ועל אלה שכבר עלו לארץ. (בכתבה זו יש כזה ביטוי: "עד עתה נצרתי לשוני. שתקתי, כי יראתי פן אכוה אני ואלה שעלו, אך עתה אין מנוס מלצאת בזעקה ולהרעיש עולמות" וצריך עיון מה הכוונה בזה). מה שאין כן מכתביו לר' עמנואל היו משנת תשל"ט ואילך, שאז כבר יצאו מרוסיה כל תלמידיו, (מלבד ר' מרדכי ליפשיץ שהיה תלמיד רישמי בישיבת "קול יעקב", שוחט רישמי של הקהילה, ומוהל "חצי רישמי" במוסקבה), הרב לוין כבר נפטר, ואצל אלה שהיו מחוץ לרוסיה כבר התפוגג הרבה מהפחד. (ואפילו ברוסיה עצמה, כבר פחדו פחות).

הערות והבהרות על הכתבה

פרק ב' – "ר' שמואל משה שווילי מוני-גרוזיה"

לכאו' יש כאן שיבוש ועירבוב של שמות, וכנראה שזה ר' שמואל צלקישוולי מהעיר וואני שבגרוזיה, (והשם "משה שווילי", הוא שם המשפחה של תלמיד אחר, ר' יצחק בן דניאל מושיאשוילי).

פרק ג' – "שמה הקודם של העיר היה יקטרינסלב, ובה גם נולד האדמו"ר, ואני מכירו עוד מצעירותו"

הרבי מליובאוויטש נולד בשנת תרס"ב בעיר ניקולייב, בה כיהן כרב העיר אבי אמו הגאון ר' מאיר שלמה ינוסבקי. ר' לויק אביו של הרבי התגורר אז בניקולייב והיה סמוך על שולחן חותנו עד שנת תרס"ט, שאז נקרא לכהן פאר כרבה הראשי של יקטרינוסלב.

לפי זה יוצא שיש בכתבה חוסר דיוק, אמנם הרבי חי ביקטרינוסלב מגיל שבע, אבל הוא נולד בניקולייב, ווהתגורר בה עד גיל 7.

… בתום המלחמה התיישב במוסקבה. "השלמתי בתחילה את הלימודים שהתחלתי עוד קודם למלחמה בשחיטה ובמילה" …

יש להבהיר בזה: שחיטת עופות למד ר' יעקב כמה שנים לפני תחילת המלחמה, ועסק בזה לפרנסתו, ואילו בנוגע לשחיטת בהמות דקות וגסות, ר' יעקב סיפר אמנם שהוא היה עוזר לשו"בים שהיו עוסקים בזה בדנייפרופטרובסק לפני המלחמה, אך אין לנו ידיעה, מה היתה אז רמת ידיעותיו בתחום זה. וזה ברור שאת סיום הלימוד בתחום שחיטת בהמות דקות וגסות, עשה ר' יעקב משנת תשי"ד ואילך, כאשר הגיע שוב למוסקבה, ולמד זאת אצל השו"ב ר' יוסף מאיסייעב.

מה שמענין מאוד, זה השאלה האם כבר לפני המלחמה התחיל ר' יעקב ללמוד מילה. (כך משמע מהמילים "השלמתי בתחילה את הלימודים שהתחלתי עוד קודם למלחמה בשחיטה ובמילה"),

אם זה אמנם היה כך אז יהיה יותר מובן איך זה שמיד אחרי שהשתחרר מלחימה רצופה של ארבע שנים בחזית, הוא התמסר מיד ללמוד את מקצוע המילה.

לסיכום: כאשר ר' יעקב התגורר במוסקבה בפעם הראשונה במשך כשנה, מיד אחרי תום המלחמה, הוא השתלם רק במילה. וכאשר אחרי שבע שנים בא שוב להתגורר בפרברי מוסקבה, אז השתלם בשחיטת דקות וגסות.

פרק ד' – "ראש הישיבה אז היה הרב שלייפר ז"ל שנפטר שנה לאחר פתיחת הישיבה".

בינתיים לא הצלחנו למצא את התאריך המדוייק של פתיחת ישיבת "קול יעקב", אך כנראה שהיא נפתחה בסיום שנת תשט"ז, וכיון שהרב שלייפר ז"ל נפטר בכ"ח אדר ב' תשי"ז, אם כן הוא נפטר כשבעה חודשים לאחר פתיחת הישיבה.

"בתום השנה לקח הרב שלייפר קבוצת רבנים מלנינגרד ומגרוזיה, הזמין את 2 תלמידי, בחן אותם בפני הרבנים ואישר אותם לתפקיד. אז פירסם הרב שלייפר ברבים כי הנה הושגו תוצאות חיוביות בישיבה. הנה הפירות: יש כבר בוגרים שסיימו ללמוד בישיבה מילה ושחיטה. הרבנים הגרוזיניים שהיו במקום התלהבו עד כדי כך שהודיעו על שליחת 15 מבחוריהם ללמוד בישיבה…"

כפי שהערנו קודם הרב שלייפר נפטר בכ"ח אדר ב' תשי"ז כשבעה חודשים לאחר פתיחת הישיבה, ואילו המבחן המפורסם בו השתתף הרב לובאנאוו מלנינגרד (הרב מליעפלי) נערך בה' שבט תשי"ח על ידי הרב לוין ז"ל, כשנה אחרי פטירתו של הרב שלייפר ז"ל.

ואם כן צריך לומר שמבחן של הרבנים הגרוזינים, היה מבחן אחר שהתקיים מוקדם יותר, עוד בחיי הרב שלייפר ז"ל, ואחרי המבחן הזה החליטו חכמי גרוזיה לשלוח את התלמידים שלהם ללמוד בישיבת "קול יעקב".

ואמנם בתמונה של המבחן בה' שבט תשי"ח, לא רואים את הרבנים הגרוזינים בין הרבנים הבוחנים,  (התמונה מופיעה בספרו של ר' מרדכי ליפשיץ, "זכרונות פון גולאג"), וכן, ר' מרדכי ליפשיץ כותב בספרו שכאשר נערך המבחן בה' שבט תשי"ח, כבר היו בישיבה תלמידים מגרוזיה, וכן בשתי תעודות של תלמידי גרוזיה כתוב שהם למדו בישיבת "קול יעקב" כבר משנת 1957, (ואילו ה' שבט תשי"ח היה ב- 26 בינואר 1958). (ראה עוד בענין זה, בפרקים על ישיבת "קול יעקב").

"ישיבת "קול יעקב" נשארה פתוחה כחמש שנים. אמנם גם היום הישיבה קיימת, אך אולי יש בה 3 תלמידים. אין בה עוד מלמדים ומורים"

אם נעשה חשבון מדוייק, ייתכן ויצא לנו קצת יותר מחמש שנים של פעילות ראויה לשמה. הישיבה נפתחה כנראה באמצע שנת 1956, וכנראה שפעלה כראוי עד שנת 1962, (כפי שייכתב בהמשך), ולפי זה הלימודים הראויים לשמם נמשכו בישיבה כשש שנים. (בפרקים העוסקים בישיבת "קול יעקב" יש פרק מיוחד על שלוש תקופות בפעילותה של ישיבת "קול יעקב").

פרק ו' – "קנינו דווקא אצלם בשר כשר. למדתי אז בישיבת "תומכי תמימים" בקרמנצ'וק ואף הישיבה היתה קונה אצלם" בענין זה של קניית בשר אצל הגרים, התפרסמו ידיעות שבאותם שנים התגורר בין הגרים חסיד חב"ד בשם ליברמן, והבשר שהיו קונים מהם היה משחיטתו.

"יש חשש שגרים מעין אלה יעלו. יצהירו על היותם יהודים. ירשמו כאלה, כשבמציאות יש לגיירם". בשאלת כשרות הגיור של גרים אלה, התפרסמו מחקרים וחוות דעת של רבנים.

לקט התרשמויות של המראיין ישראל קצובר מר' יעקב, מתוך הכתבה

בהטעמת הריש הגרונית, המסגירה את מוצאו… לרגע קט הוא מפסיק מדבריו, להט מכסה את פניו ולפתע פתאום בסערה… קשה לעצור את ר' יעקב בשטף דיבורו. להבת האש שניצתה בו, בוערת ומתגלגלת עטופה זכרונות. לקחים וחרדה לנשארים… נפגשנו עם ר' יעקב, כדי לשמוע מפיו, ממקור ראשון על חיי הקהילה היהודית במוסקבה. ממנו, ידענו, נשמע ונלמד רבות על חייהם של היהודים הדתיים בברית המועצות. גילינו אדם הבקיא ברזי החיים לפרטיהם, היה בן בית אצל ראשי הרבנים בברית המועצות ומלמדם של עשרות מוהלים ושוחטים. התמונה שצייר הייתה קודרת. יותר מכל זו שפגעה בצפור נפשו, ב"עליתם" של מוהלים… לשונו של איש שיחנו שוטפת אך בתוכו הוא נאנק… הוא דומם, איננו מוסיף וניכר בו כי הוא מתרגש. בהעלותו את זכר הימים ההם כשהוא משווה אותם לימים האחרונים שלפני עלותו ארצה… ר' יעקב אלישביץ, נעים הסבר ובעל המבט החם והמקרב, איננו נראה כמי שזה מקרוב עלה ארצה מהגולה הדוויה, רק מבטאו מסגירו… ר' יעקב אלשביץ, איננו מספר. כל מלה היוצאת מפיו מוטעמת ומודגשת ונראה כי הוא חי מחדש את כל אשר עבר וחולף עתה שוב לנגד עיניו. כמשימת חייו הוא קבע להעמיד עוד ועוד מוהלים ושובי"ם…