על דמותו של הרב לוין ז"ל רבה של מוסקבה

(ראה את ה"התנצלות מהעורך" בהמשך, שהיא מסבירה את הסיבה מדוע לא מצויין כאן איפה ומתי בדיוק הופיעו הכתבות דלהלן)

א. מתוך כתבה

הרב יהודה לייב לוין ז"ל היה נצר למשפחת רבנים ותיקה ומכובדת, אביו שימש כדיין בדנייפרופטרובסק שבאוקריינה במשך כארבעים שנה, בצעירותו למד בישיבת סלובודקה ואף הוסמך שם לרבנות. (באותו זמן) פרצה המהפכה הקומוניסטית ושוב לא היה בידו להגיע למטרתו, לשמש כרב. הוא החליט להשתלם במקצוע מפרנס, נכנס לאוניברסיטה ולמד שנתיים מתימטיקה, אבל הורחק מהלימודים אחרי חוק ה"לישנצים" (לישניץ = מי שנשללו זכויותיו), לפיו אסור יהיה להעניק חינוך מקצועי גבוה לאלה שלא השתייכו לפרולטריון, והרב לוין לא הצטרף למפלגה, ונשאר צעיר דתי, שומר תורה ומצוות. בחיפושיו אחרי עבודה כל שהיא שתפרנס אותו הגיע עד לקרסנוארמייסק, איזור מכרות הפחם, שם קיבל עבודה כרואה חשבון וחנווני זעיר. בביתו הכפרי גדל ירקות ולול עופות. כך חי לו בצנעה בפינה נידחת ושקטה, רחוק מעין הבולשת המטרידה, ושומר על הכשרות ועל חנוך ובית יהודי.

בפרוץ מלחמת העולם השניה ברח הרב לוין עם משפחתו לקאזאחסטאן שבפנים רוסיה. אחרי המלחמה הוא חזר לקרסנוארמייסק וגילה שביתו וכל הסביבה נחרבה. באותו זמן שיקמו יהודי דנייפרופטרובסק את קהילתם אחרי שובם לעירם. רבה של העיר (עד לפני המלחמה), הגאון רבי לוי יצחק שניאורסאהן, אביו של האדמו"ר מלובביץ, הוגלה על ידי השלטונות לקאזאחסטאן, ונפטר שם. יהודי העיר חפשו רב. אחותו של הרב לוין, תושבת המקום, הציעה את מועמודתו של אחיה. הרב לוין בא לדנייפרופטרובסק ונבחר כרב העיר. שמונה שנים (?) כיהן כרב המקום, ובשנת 1952 הלשינו עליו ועל השוחט ר' אלישביץ, שיש להם הכנסות גדולות מהקהלה שלא מסרו עליהם לשלטונות. לא הועילה הכחשתם, בלי חקירות ומענות מיוחדות נידונו הרב לוין לתשלום 16000 רובל והרב אלישביץ לתשלום 28000 רובל קנסות מסים עבור שנתיים ימים, כששניהם לא הרוויחו כל סכומים רציניים. שניהם, הרב לוין והרב אלישביץ נאלצו לעזוב את העיר, הרב אלישביץ יצא למוסקבה והרב לוין התחיל להתפרנס בדוחק כסופר סת"ם, עבר מקהילה לקהילה, מבית כנסת לבית כנסת שהיו פתוחים עדיין, הגיה ספרי תורה ותפילין. הוא הגיע במקרה גם למוסקבה, עת בו נפתחה ישיבת "קול יעקב". רבה של מוסקבה הרב שלייפר ז"ל ביקשו להשאר במקום, ומינה אותו כמשגיח בישיבה.

(מהעורך – כאן המקום להשלים ולתקן כמה פרטים על חייו של הרב לוין ז"ל, מתוך ספר "הגחלת" (עמודים 280-1), של הרב עמנואל מיכלין. (מתוך הנחה ששם הפרטים (או חלק מהם) יותר מדוייקים).

הרב יהודה לייב נולד בשנת תרנ"ד בעיר ניקופול (במחוז של דנייפרופיטרובסק), למד בישיבת סלובודקה, ובשנת תרפ"ג נתמנה לרב בעיר גרושינו (קרסנוארמיוסקיה), בזמן מלחמת העולם השניה היה באוזביקיסטאן. בשנת 1956 לרגל מלאכתו בתיקון ספרי תורה הזדמן הרב לוין לעיר הנופש סוחומי שבגרוזיה, וגם הרב שלייפר הזדמן לשם לרגל חופשה קצרה. שם הם הכירו זה את זה, וכאשר הרב שלייפר ז"ל קיבל רשות מהשלטונות לפתוח את ישיבת "קול יעקב" במוסקבה, הזמין אליו לעזר את הרב לוין ז"ל, ומינה אותו למשגיח של הישיבה. – עד כאן מהעורך).

כשנפטר הרב שלייפר ז"ל היו עשרה רבנים מועמדים לרשת את מקומו. בהלוויה נבחר הרב לוין על ידי הרבנים להשמיע דברי הספד ברוסית יחד עם "מי שברך למלכות", למאמצי השלום של ממשלת ברית המועצות. (כל זה היה) בנוכחות פקידי הרשות שבאו לחלוק כבוד להרב שלייפר, וביניהם גם האחראים לענייני דתות. הרב לוין ז"ל, היה גבה קומה ובעל הדרת פנים, נעים הליכות וקולו חזק מאוד, קול יפה היה לו. הוא שלט ברוסית בצורה מושלמת, וחן לו בשפתו זו, הספדו עורר תשומת לב אצל הפקידים הממונים, שנתפעלו על ידו. בין עשרת המועמדים – רבנים, שהוגשו לשלטונות, נבחר הרב לוין על ידם למלאות את מקומו של הרב שלייפר, כרבה של מוסקבה.

בפעולותיו הראשונות הצליח הרב לוין ז"ל יותר מקודמו. שבועות מספר אחרי כניסתו לתפקידו, הגיעו לישיבת "קול יעקב" 15 בחורים מגרוזיה.

חברי ועד בית הכנסת שאישרו את קבלתם לישיבה נתקלו (לפני כן) בסירוב מוחלט מצד השלטונות שסירבו לאשר להם זכות מגורים זמני במוסקבה. אנשי ה"דבדצדקה" – עשרים חברי ועד בית הכנסת, ניסו לדפוק על דלתות הרשות, אבל ללא כל הצלחה. פקידי הק.ג.ב. ענו בלאו מוחלט. הרב לוין ז"ל החליט בכל זאת לא להרפות, ועבר מקצין לקצין עד אשר הצליח לשנות את ההחלטה. בגלל הנסיבות המיוחדות הוא נאלץ להסביר לממונים שהישיבה תיסגר אם לא תקלוט את הבחורים הללו, ושהם יחזרו בתום לימודיהם לגרוזיה, ואף אחד מהם לא יקבל כל מישרה שהיא ברוסיה האירופאית. ו(אילו) שם בגרוזיה ישנם (גם) בלעדם בכל עיר ובכל ישוב שוחטים ומוהלים (ואם כן מצב הדת בגרוזיה לא יושפע על ידי זה). נימוקיו שהושמעו לשם שיכנוע בלבד, (שהרי בפועל הקהילות בגרוזיה היו זקוקות מאוד לתלמידים האלה, ואמנם הפיקו מהם תועלת גדולה) עשו את שלהם.

(כל ההוספות בסוגריים הן מעורך הספר).

רבים מיהודי מוסקבה זוכרים עדיין את הופעתו מעוררת הכבוד של הרב לוין ז"ל בפני בית המשפט במוסקבה עת נדונו בו כמה יהודים באשמת אירגון אפיית מצות לקראת חג הפסח. הרב לוין הוזמן למשפט כמומחה (אקספרט) לעניני דת ולענייני מצות. אמנם לפי החוק הסובייטי מותר לאפות מצות מיוחדות, אבל כל אזרח (רק באופן) פרטי, ולא לארגן אפיה בקבוצה שלימה. התביעה במוסקבה האשימה את המארגנים בשני "פשעים", באירגון קבוצה שלימה לאפיית מצות, ובאפיית "קיילצם" – לחמניות שהנוצרים משתמשים בהן ליום אידם, דבר האסור לפי החוק הסובייטי הפלילי.

נאומו של הרב לוין ז"ל בפני בית המשפט, היה אז מלאכת מחשבת, הוא הצליח ברוסית יפה מאד לשכנע את השופטים ואת התובע שהיהודים הנאשמים הפכו לקורבנות תמימותם הרבה, משום שלא ידעו לבקש רשיון שהיו בטח מקבלים, וזאת משום שהחוק מתיר אפיית מצות, והכמות שנאפתה על ידם היתה זעומה, "ו(הרי) כמה (כבר) אפשר לאפות ביד"? ומאידך (אמר) מצות אינן לחמניות, (אלא) מסמלות את העוני היהודי, את הרצון להסתפק במועט. ומצות לא ניתן לאפות בלי קבוצה מאורגנת וחלוקת עבודה, אחרת מחמיץ הבצק, ושוב אין המצות כשרות לשימוש בפסח.

יהודי מוסקבה שעקבו אחר מהלך המשפט היו משוכנעים כי (רק) [לולא] ההסתה המרובה והפרסום הרב למשפט בעיתוני מוסקבה ואמצעי התקשורת הרשמיים, היו משחררים את הנאשמים ומזכים אותם. אבל (על אף ההסתה והפרסום בעיתונים) פסק הדין היה קל יחסית לנוהג בברית המועצות, (נראה) (ו)ביחס למשפטי ראוה אחרים, (פסק הדין היה) כמעט (כמו) שחרור של הנאשמים. הנאשם הראשי זאב בוגומולני נידון לשנת מאסר, והנאשמת העיקרית, מלכה בריאו, לששה חודשי מאסר.

הרב לוין ביצע בתקופת כהונתו יותר ממאה גיורים, והוא עמל למלאות רצונם של כל הפונים אליו. אמנם היו רבים שביקרו את צעדיו, ובמיוחד אחרי שחתם על כרוזים להצדקת המדיניות הסובייטית האנטי ישראלית, ואף הצדיק בכרוז את המדיניות הסובייטית כלפי יהודי רוסיה, מדיניות שלא היתה נקיה מאנטישמיות, ובשנים האחרונות באה אנטישמיות זו לידי ביטוי פומבי מלא.

ידידיו של הרב לוין ז"ל טענו וטוענים גם היום, כי הוא חתם תוך כפיה ואי רצון ונגד רצונו, וזאת אחרי שהיה משוכנע מעבר לכל ספק שאיש אינו מתייחס ברצינות לכרוזים הללו. מאידך שמח כתינוק עת הצליח להוציא כמה מילים חריפות מכרוז שהוגש לו לחתימה.

בעיית בחירת ממלא מקום להרב לוין ז"ל מטרידה את מנוחתם של יהודי מוסקבה, הם חוששים לגרוע ביותר, למינוי סוכן הק.ג.ב. "הרב" – פ. כממלא מקומו.

ב. מתוך טיוטא

הטיוטא היא בכתב ידו של ר' יוסף לייב שי' בנו של ר' יעקב אלישביץ, את כל המידע הוא שאב מאביו, ר' יעקב, מאמו, ואולי מעוד מקורות. הטיוטא הזאת היתה כנראה הבסיס לכתבה הנ"ל אך יש בזה מה שאין בזה, וכן יש כמה שינויים, ולכן אנו רואים לנכון להעתיק כאן מתוך הטיוטא הזאת.

הרב יהודה לייב לוין ז"ל היה נצר לשושלת רבנים שנמשכה במשך עשרה דורות, ואביו של הרב היה דיין בדנייפרופטרובסק במשך 40 שנה.

הרב לוין למד בצעירותו בישיבת סלובודקה, וקיבל תואר של רב. מאוחר יותר, כאשר ראה שלא יוכל למצא עבודה כרב, נכנס לאוניברסיטה בדנייפרופטרובסק, ולמד מטמתיקה במשך שנתיים.

אחר כך פרסמה הממשלה חוק של "לישנצים", אזרחים מחוסרי זכויות. כל אלה שלא השתייכו לפרולטריון (מעמד הפועלים), דהיינו אלה שהיו בעבר בעלי בתי חרושת, בעלי אחוזות, איכרים עשירים, פקידים, סוחרים, משרתי דת לשעבר. הם ובני משפחתם נושלו מכל הזכויות. הם לא יכלו להשיג עבודה, לא נתקבלו למוסדות חינוך גבוה, לא היתה להם זכות בחירה וכו'.

היות ואביו של הרב לוין היה "לישניץ", מושלל זכויות, נזרק הרב לוין מהאוניברסיטה. ואז הוא נסע לקרסנוארמייסק, גרישינו לשעבר, שהייתה עיירה לא גדולה בדונבס, איזור מכרות הפחם. הוא עבד באחת המכרות כרואה חשבון, עבד כחנווני, ורכש שם בית קטן וגידל בחצר תרנגולות, וכן עשה גן ירקות וכו'. היו לו שלוש בנות, שכולן קיבלו השכלה גבוה, אחת בתחום הכלכלה, שניה רופאת שיניים, ושלישית רופאה למחלות פנימיות.

כאשר התחילה מלחמת העולם השניה, הוא נסע ל"אווקואציה" (פינוי לעורף, רחוק מהחזית) לקזחסטאן, לאחד הכפרים הנדחים, ושם גידל תולעים של משי, ועסק בייצור יין. עם גמר המלחמה הוא חזר לקראסנוארמייסק.

יהודי דנייפרופטרובסק שיקמו בית כנסת אחד קטן, שהרסו הנאצים בזמן המלחמה. אז הוציאה הממשלה הסובייטית חוק, שלכל בית כנסת צריך להיות וועד של עשרים אנשים (דבדצדקה), ורב מוסמך. (אחר כך כאשר לא היה מספיק רבנים, וויתרו על הדרישה שיהיה רב). בדנייפרופטרובסק לא היה אז רב. (הרב הגאון הקדוש, ר' לוי יצחק שניאורסאהן, נאסר בשנת 1939 והוגלה לכפר הנידח צ'ילי שבקזחסטאן, ובגלל התנאים הקשים וכו' נפטר בכ' מנחם אב תד"ש).

יהודי דנייפרופטרובסק התחילו לחפש רב. לרב לוין היתה אחות בדנייפרופטרובסק, והיא כתבה לו על כך שמחפשים רב, והוא בא לעיר ונבחר להיות רב. באותו זמן שימש שם אבי ר' יעקב אלישביץ כמוהל ושוחט. הרב לוין שימש שם ברבנות כחמש שנים.

כתוצאה מהלשנה הטילו השלטונות על הרב לוין ועל אבי מסים עצומים. על אבי הטילו 28000 רובל מס הכנסה, ועל הרב לוין 16000 רובל (המספר "16000 רובל" הוא מתוך כתבה בעיתון המובאת בספרנו), המס הזה היה על השנים 1951-1952. בגלל כובד המסים הוא היה מוכרח לוותר על עבודתו.

אחר כך הוא למד אצל אבי מילה ושחיטה, וחזר לביתולקרסנוארמייסק. הוא עבד בעיקר כסופר, עבר מעיר לעיר, ובדק ותיקן ספרי תורה. כך הוא נקלע למוסקווה, שרבה הראשי היה הרב שלייפר ז"ל. שם הם הכירו זה את זה. אחרי שנפתחה ישיבת "קול יעקב", הזמין אותו הרב שלייפר ז"ל לשמש כמשגיח בישיבה.

אחרי מותו של הרב שלייפר ז"ל כעבור שנה, (העורך – הרב לוין מונה לרב זמן קצר אחרי פטירתו של הרב שלייפר, ובשום אופן לא כעבור שנה…), התחילו לחפש רב ראשי עבור מוסקבה. אף על פי שהיו  במוסקווה עוד הרבה רבנים טובים, הרב לוין היה המתאים ביותר, וזאת משום שהוא היה הצעיר ביותר, ודיבר טוב ברוסית, וזה התאים לדרישת השלטונות. (כידוע, גם הרב שלייפר ז"ל היה רואה חשבון לפני שנבחר להיות רב במוסקבה). נוסף לכך הרב לוין היה גם גבה קומה, יפה תואר ובעל קול ערב, ויכול היה לעשות "מי שברך" יפה לממשלת ברית המועצות, "הנאבקת לשלום בכל העולם". הוא היה זה שעשה את ה"מי שברך" אחרי פטירתו של הרב שלייפר ז"ל, וזה מצא חן בעיני כולם, ומאז הוא נבחר כרב. (היו עוד רבנים, הרב סנדלר, הרב חיים כ"ץ ועוד, אבל לא ידעו רוסית). עשיית מי שברך יפה לממשלה, היה התנאי העיקרי שדרשו השלטונות מרב.

הרב שלייפר נפטר זמן קצר לפני בואם של בחורי הישיבה מגרוזיה. הם היו צריכים למלא טפסים עבור המשרד לענייני דת, ולא רצו לתת להם רשות להתגורר במוסקבה. אז היתה בהלה גדולה בין היהודים, הרב שלייפר נפטר, והישיבה היתה תלוי'ה על חוט השערה, כי לא היה כסף ולא תלמידים. ה"דבדצטקה" (העשרימיה) ביקשה רשות מהמשרד לענייני דת, אך הם לא נעתרו לבקשתה.

המשרד לענייני דת של ברית המועצות, היה זה שקבע למעשה מי יהיה הרב. הוא מצא חן בעיני השלטונות עד כדי כך, שלפי בקשתו נתנו רשות לתלמידים מגרוזיה להתקבל לישיבה. הרב לוין הלך פעמים מספר, והשתדל להוכיח שבלעדי הבחורים האלה הישיבה לא תוכל להתקיים, וזה יהיה בזיון לברית המועצות, שהרי צריך להראות חיים משגשגים לתיירים וכו'.

באחד מימי החול הקליטו את ה"מי שברך" של הרב לוין לממשלה, והפיצו אותו בארצות הברית, זה היה הנצחון הגדול הראשון של הרב לוין.

אחר כך היה משפט לכמה יהודים שהתארגנו לאפיית מצות. השלטונות האשימו אותם בארגון מאפיה מחתרתית בלתי חוקית לאפיית פיתות, (כי מצות מותר לאפות על פי החוקה הסובייטית). הרב לוין נשא במשפט נאום הסברה יפה, והוכיח שאלה אינן פיתות אלא מצות, שכל יהודי חייב לאכול בחג הפסח, ואי אפשר לאפות מצות בלי להתארגן, כי צריך לעבוד מהר מאוד כדי שהן לא יחמיצו וכו'. בכל זאת הטילו על הנאשמים עונשים קלים יחסית, כדי שישמעו וייראו. לוולוול (זאב) בוגומולני נתנו שנת מאסר, למלכה בריאו (דודה של אמי) חצי שנה, ולעוד אשה אחת חצי שנה. לנשים נתנו רק חצי שנה, כי הן היו זקנות יותר. אבל הם היו במאסר גם חצי שנה לפני המשפט.

לא נכונה הידיעה שנתפרסמה ב"ידיעות" כאילו לפני חודשים מספר ביצע הרב לוין גיור ראשון. כל השנים, גם בתקופה של הרב שלייפר ז"ל וגם בתקופה של הרב לוין ז"ל, היו במוסקבה גיורים. התגיירו יחידים ומשפחות שלימות. היו כאלה שהתגיירו מתוך אמונה שלימה ורצון להצטרף לעם היהודי, והיו גם זוגות מעורבים, והאשה התגיירה בגלל שההורים רצו שתהיה חופה וקידושין.

באיזור טמבוב, בקווקז הצפוני, באיזורים הסמוכים לוולגה, יש כפרים שלימים של גרים. גם במוסקבה יש אלפי גרים. אף בעירינו פושקינו, היו הרבה גרים, והיה להם מנין משלהם. הם לא עובדים בשבת, וכולם צמחונים כי התרגלו לא לאכול בשר בהעדר שוחטים.

חוץ מהרב לוין אין עוד רבנים מוסמכים במוסקווה. בכל ברית המועצות נשארו אולי עוד כמה רבנים זקנים וחולים, שלא יוכלו לתפוס את המשרה. גם בטשקנט שבאסיה המרכזית, נפטר לפני זמן קצר הרב האחרון, הרב זלמן פווזנר ז"ל מהעיירה בובר, (ברוסיה הלבנה). בטשקנט יש כשבעים אלף יהודים, ונשאר שם רק שוחט ומוהל יהודי אחד. יש עוד כמה חכמים בגרוזיה, אבל הם לא יוכלו לשמש כרבנים במוסקווה, כי אינם יודעים לא רוסית ולא יידיש. אך גם בגרוזיה עצמה המצב הולך ומחמיר בקצב איום. בקולשי שמכנים אותה ירושלים דגרוזיה, יש 12000 יהודים, שכמעט כולם דתיים, ונשאר שם רק שוחט עופות אחד. לפני שלוש ארבע שנים, היו שם תשעה שוחטים ומוהלים.

ג. על הידידות בין הרב לוין לר' יעקב

לא מצאתי שום חומר כתוב על הנושא הזה. אבל כל המעיין בספר יראה את הדברים "בין השורות".

הסיבות לידידות

כפי שרואים מדברי ימיו של הרב לוין ז"ל הוא יליד דנייפרופטרובסק, וכן גם ר'  יעקב.

כאשר עמד על הפרק נושא בחירת רב לעיר דנייפרופטרובסק, נרתם ר'  יעקב להביא לבחירותו של הרב לוין.

כאשר היתה מחלוקת על הרב לוין מצד חלק מקהילת דנייפרופטרובסק, עמד ר' יעקב לצידו באופן פעיל על אף הסכנה שבדבר.

כאשר הצד החולק העליל על הרב לוין, הוא העליל גם על ר' יעקב. ושניהם יחד התמודדו עם עלילת המיסים הכבדה ועם תוצאותיה, כמסופר בספרנו באריכות.

התוצאות הטובות מידידות זו

בואו של הרב לוין למוסקבה לסייע בניהול ישיבת "קול יעקב"

אומנם זה לא כתוב בשום מקום בספרנו, ומעולם לא שמעתי על כך מאבי ר' יעקב ז"ל, אבל אני סבור שלא אחטא לאמת, אם אניח השערה שזה שהרב שלייפר ז"ל הזמין את הרב לוין לבא למוסקבה לסייע לו בניהול ישיבת "קול יעקב", זה קשור עם כך שר' יעקב אמר עליו מילה טובה.

הרי ברוסיה אנשים פחדו אפי' מהצל של עצמם, ומסתבר מאוד שהרב שלייפר לא היה יוצר שום קשר מחייב עם הרב לוין ז"ל, אם לא היה שומע עליו מילה טובה מאדם נאמן שהכיר אותו היטב. ומסתבר שהאדם הנאמן הזה היה ר' יעקב.

הרי ר' יעקב הכיר את הרב לוין הכרות עמוקה מאוד, ומצד שני כבר היתה לו הכרות טובה של כשנתיים עם הרב שלייפר ז"ל, ולכן מסתבר מאוד שהוא זה שהמליץ על הרב לוין באוזניו של הרב שלייפר.

עבודת צוות של ר' יעקב עם הרב לוין ז"ל

ייתכן שאם הרב שלייפר ז"ל לא היה נפטר כשלושה חודשים לאחר פתיחת ישיבת "קול יעקב", כי אז אולי גם הוא היה מתחיל לתת תעודות לשוחטים ומוהלים. אבל זה מוטל בספק.

שהרי המידע שיש בידינו הוא שעד פטירתו הוא לא נתן לאף אחד שום תעודה על שחיטה או על מילה. מסופר בספרנו, שהרב שלייפר הכריז בפני קהל בית הכנסת שהוא עומד לפתוח בית שחיטה בחצר בית הכנסת, ושם ימונה ר' יעקב לשוחט, ושר' יעקב קיבל הסכמה ואישור משני שוחטים ורבנים שבחנו אותו, אבל בכל זאת הוא לא נתן לר' יעקב שום קבלה. ואין ספק שהסיבה לזה היא בגלל שהוא פחד להתחיל לתת קבלות.

ואילו הרב לוין התחיל לתת קבלות לתלמידי ישיבת "קול יעקב", ואח"כ גם לכאלו שלא היה תלמידי הישיבה. ואפשר בהחלט לתלות את זה בידידות החזקה והאמון החזק שהיה לו בר' יעקב, שלכן נתן קבלה לר' יעקב עצמו, וכן לתלמידיו. (ואח"כ באו מכל ברית המועצות להבחן אצל ר' יעקב ולקבל קבלות מהרב לוין, כפי שכבר כתבנו בספרנו).

(אלא שכמובן ייתכן גם שהרב לוין פחד פחות. וכמובן ייתכן מאוד שזה שהרב שלייפר פחד יותר זה פשוט בגלל שהק.ג.ב. לחצו אותו יותר, ואילו בקשר לרב לוין ז"ל ייתכן שהם החליטו לנקוט בגישה אחרת וללחוץ אותו פחות, מסיבות שאינן ברורות לנו, ואפשר רק לשער אותן.

כפי שמסופר בספרנו, הרב שלייפר ז"ל מת מוות פתאומי בשיא הפעילות שלו. וכבר כתבנו שר' יעקב היה בטוח שהק.ג.ב. ושלוחיו הרעילו אותו, וכן כתבנו שאפי' אם נאמר שלא הרעילו אותו במובן הפשוט, הרי הלחץ שהפעילו עליו יכל בהחלט לגרום למותו הפתאומי.

וייתכן מאוד שהק.ג.ב. הבין שהרושם שנוצר על ידי זה בדעת הקהל העולמית הוא מאוד לא טוב, ושלכן הם לא יכולים להמשיך לנהוג כך עם הרב החדש, ולכן נקטו עם הרב החדש בגישה יותר רכה, וכמובן שהרב לוין חש בזה והסיק מזה שהוא יכול לפעול יותר בחופשיות. (אבל אחר כך הק.ג.ב. שוב הגביר יותר את ההתערבות שלו בקהילת מוסקבה, ומינה ליו"ר הקהילה חוקר ק.ג.ב. לשעבר, כפי שכבר נכתב באריכות בספרנו.))

כמו כן מסתבר שהידידות שלו עם ר' יעקב, סייעה לר' יעקב להתעסק עוד יותר בעבודתו הגדולה בלימוד שוחטים ומוהלים.

ועצם זה שר' יעקב עבד במוסקבה לצידו של הרב לוין ז"ל במשך עשר שנים, תשי"ז – תשכ"ז, ולא שמענו על שום עימותים ביניהם, ללא ספק זה פרי של הידידות שלהם, והאמון שרכשו זה לזה.

וגם על זה אפשר אולי לומר, "נוצר תאנה יאכל פרי'ה". תמיכתו של ר' יעקב ברב לוין ז"ל בדנייפרופטרובסק בכלל, ובמיוחד תמיכתו הבלתי מסוייגת בו בעת המחלוקת, תמיכה שהיתה לגמרי לשם שמים, כי לא רק שלא היתה לר' יעקב שום תועלת מזה, אלא הוא גם סיכן את עצמו על ידי זה, והיו מזה תוצאות חמורות מאוד כמסופר בארוכה בפרשת עלילת המיסים.

תמיכה זו הביאה אחר כך לתוצאות מבורכות מאוד, בעת עשר השנים של פעילותו הגדולה במוסקבה בשנים תשי"ז – תשכ"ז, כמסופר באריכות בספרנו. שעצם ההסכמה שבשתיקה מצד הרב לוין ז"ל, לא היתה דבר מובן מאליו, וגם על זה כבר נכתב בספרנו.