חשיבותו של פרק זה מספר "הגחלת"
אף שאחרי שבעז"ה יצא לאור ספר מיוחד (הספר הזה) על חייו ופועלו של ר' יעקב, לא יהיה כל כך חידוש בדבריו של ר' עמנואל מיכלין על ר' יעקב בספרו "הגחלת", ובמיוחד שהשתדלנו בספרנו שהדברים יהיו מדוייקים יותר. עם כל זה יש ערך גדול מאוד לדברים שנתפרסמו בספר "הגחלת", שיצא לאור בשנת תשמ"ו. וזאת משום שאז זה היה קרוב הרבה יותר לתקופה עליה נכתבו הדברים. וכן משום שמחבר הספר היה בעצמו עד לכל מה שכתוב בפרק הזה. וכן יש חשיבות רבה בכך שרוב האנשים עליהם נכתב בפרק זה של ספר "הגחלת", וכן אלה שמכתביהם נתפרסמו בפרק זה, היו אז בחיים, וזה מהוה אישור נוסף לכל הדברים.
"הגחלת" עמוד 305
ר' יעקב אלישביץ
ר' יעקב אלישביץ – יליד דניפרופטרובסק (יקאטרינוסלאב) – צאצא למשפחה חב"דית, חרדית. בבחרותו למד בישיבת חב"ד. בשנות 1930-1929 למד בעיר קרמנצ'וג, (בספרנו נכתב שר' יעקב התחיל ללמוד בקרמנצ'וג בשנת 1927 – הערת העורך), וכשהשלטונות סגרו ופיזרו שם את הישיבה – היא עברה לעיר וויטבסק. שם נמשכו הלימודים רק "זמן" אחד – ושוב פיזרו אותה. הלחץ של השלטונות הלך וגבר והישיבה ירדה למחתרת. החלו הנדודים מעיר לעיר: אודיסה, חארקוב, קיוב, דניפרופטרובסק ועוד, וחוזר חלילה. התלמידים החליפו את זמן הלימוד – כשלמדו בלילות וישנו ביום. בשנת 1933 נאלץ ר' יעקב להפסיק את הלימוד בישיבה ולהתחיל לעבוד בכריכיה – עבודה שאיפשרה לו לשמור על השבת. במקביל לזה, לפני מלחמת העולם השניה, הוא למד שחיטה אצל השו"ב, חסיד חב"ד, ר' אברהם-אבא רוגלין בדניפרופטרובסק. בזמן המלחמה שירת ר' יעקב בצבא הסוביטי וקיבל אות הצטיינות על גבורתו בהגנת סטלינגרד. הוא הגיע עם הצבא הסוביטי עד ברלין, וכשהשתחרר בשנת 1945 – בא למוסקבה ללמוד אומנות מילה אצל שני מוהלים מומחים: ר' שלום ליפקינד ור' בער לברטוב ז"ל מקבליאקי. בשנת 1946 חזר לדניפרופטרובסק ושימש שם כשוחט ומוהל במשך שבע שנים. כתוצאה מהלשנה הטילו השלטונות עליו מס כבד מנשוא, מוגזם ומופרז – 21652 ר' (וכמו כן גם על הרב לוין, כפי שסופר למעלה). מסים כבדים כאלה היוו אחד מהאמצעים היעילים במלחמה נגד הדת וה"כלי-קודש", ומטרתם היתה לערער כליל את מעמד המשפחה, עד אשר תקפוץ ידם מלעסוק בעבודת הקודש. פעמיים ערכו נגדו משפט פומבי. כמובן, לא היתה לו שום יכולת לשלם את המס שהטילו עליו, והוא הגיש עירעור על הסכום השרירותי הזה ובקשה להוריד ממנו את חלק הארי ממנו.
והנה לפנינו מסמך רשמי, מתורגם מרוסית.
החלטה מס' 282
של המדור הפיננסי העירוני של דניפרופטרובסק.
29 אוגוסט 1953
לפי תלונתו של יעקב בן שלמה אלישביץ, רחוב לנינגרדסקיה 55/8.
המדור הפיננסי של איזור קירוב בדניפרופטרובסק הטיל על י. אלישביץ מס לשנים 1952-1951 בסכום של 10826 ר' לכל שנה לחוד, מהרווחים שקיבל עבור ביצוע פעולות דתיות.
בהודעתו של י.ש. אלישביץ, שנמסרה למדור הפיננסי העירוני לבדיקה, הוא מבקש להוריד מסכום המס. תוך נימוק, שחישוב ההכנסה היה לא נכון.
אחרי בדיקת ההודעה וחומר החישוב – קבע המדור הפיננסי, שי.ש. אלישביץ עסק בשנים 1952-1951 בביצוע פעולות דתיות. בהתאם לתעודת המשאל אצל אזרחים מיום 18/11/1952, הגיעה ההכנסה הכוללת שלו ל- 28750 ר' לשנה. ההוצאות – 750 ר'. מס ההכנסה מהסכום 28750 הנו 10826 ר'.
בהתאם לאמור פה החליט המדור הפיננסי העירוני: לדחות את בקשתו של י.ש. אלישביץ להוריד מסכום המס לשנים 1952-1951 כלא מבוססת.
העתקי החלטה זו יש לשלוח למדור הפיננסי המחוזי, לאלישביץ, ולמדור הפיננסי של איזור קירוב.
מנהל המדור הפיננסי העירוני – דונצקו
מנהל מחלקת המסים – סטפנוב.
עכשיו רואים אנחנו מהו הבסיס "הנאמן" לקביעת סכום הכנסתו של ר' י. אלישביץ – "משאל אצל אזרחים". מי הם האזרחים ומה אמרו הם ועל איזו סמך?
היה זה צפוי מראש, שהשלטונות לא ייענו לבקשתו, והוא היה אובד עצות, אולם בשנת 1953, תיכף אחר מותו של סטלין ביטלה מחלקת המס את המס הזה. אך להמשיך לעבוד בקירוב כקודם בשחיטה ומילה כבר אי-אפשר היה לו, ומאחר שאשתו היתה מוסקבאית, הוא עזב את עיר מולדתו ועבר עם משפחתו למוסקבה.
(הערת העורך – סטלין מת בסוף פברואר או בתחילת מרץ 1953, ואעפ"כ חצי שנה אח"כ בתאריך 29 אוגוסט 1953, מחלקת המס העירונית לא ביטלה את שומת המס הזאת, אלא שמחלקת המס המחוזית לא הסכימה עם קביעת המחלקה העירונית וביטלה את שומת המס בתאריך 15.9.1953. ולהעיר שבעמ' 250 בספר "הגחלת" יש ג"כ שיבוש בתאריכים שקשורים לעלילת הרופאים שקדמה למיתת סטלין).
בפרק הזמן ההוא היו עדיין במוסקבה מוהלים, אך כולם היו זקנים – מששים עד שמונים שנה. דבר זה גרם להרהורים ודאגות רבות לרב שליפר ולחוגי החרדים בעיר: המוהלים הולכים ומזדקנים, וכשהם לא יוכלו למלא את תפקידם, מי יבוא במקומם? (הישיבה, אותה התאמץ הרב שליפר לייסד עוד טרם נפתחה אז). ועוד מחשבות והרהורים: ההורים הצעירים, שהחליטו למרות הכל לימול את בנם – רוצים יותר במוהל צעיר, ובפרט אם הוא נאה ומסודר, יש בו כדי לעורר הורים צעירים למסור לו את תינוקם למילה. כן! צריך למצוא צעירים, ללמד אותם ולהכשיר אותם לשחיטה ומילה. אולם איפה למצוא את הצעירים שירצו בכך, ומי ילמד אותם? אותם המוהלים הזקנים שישנם? הם דואגים קודם כל לכיסם, ובהכנת מוהלים חדשים הם רואים השגת גבולם.
הרב שליפר החליט קודם כל לנצל את זה שהיה כבר במוסקבה – המוהל הצעיר ר' יעקב אלישביץ'. הוא היה מוכתר בכמה מעלות: צעיר, יפה ומסודר, בן תורה וירא שמים וגם איש ישר, והעיקר – מומחה באומנותו. הוחלט למנותו באופן רשמי למישרת שוחט, ולא מוהל (משום טעמים מובנים), ובחשאי יתחיל גם במילה. בגלל התנגדותם של המוהלים, שחששו שזה יגרום נזק לכיסם, התחיל ר' יעקב בשליחויות לערים אחרות. לאט לאט עבר לעבודת מילה גם בתוך העיר ויצא לו שם כמומחה וכאיש רצוי לכל.
בניגוד למוהלים הזקנים שעבדו במוסקבה זמן רב, שדאגו רק לכיסם ומעמדם – ר' יעקב אלישביץ' דאג לא פחות מזה למצב השחיטה והמילה בארץ. הוא ראה בעיניו, שמצבן של שתי מצוות אלו, שמהוות עיקר ביהדות, הולך ויורד ויש סכנה גדולה לעצם קיומן. אחת מן הסיבות לכך – אפיסת שוחטים ומוהלים. ישנן הרבה ערים בעלות אוכלוסיה יהודית ניכרת – ללא קהילה דתית, וישנן קהילות , למעשה, רובן המוחלט – ללא מוהל. ר' יעקב החליט להתנדב ללמד ולהכשיר מוהלים חדשים, אם רק יימצאו אנשים שרוצים בכך. וזאת ללא תשלום ומבלי לחוס על זמנו וכוחותיו, והיה מוכן אפילו לעמוד בסכנה בגלל זה. והוא אמנם התחיל לעסוק בכך. מי היו תלמידיו הראשונים במוסקבה? הצעירים, שהקריבו עצמם על שמירת השבת ויתר קנייני היהדות, ובגלל זה הפכו לנאשמים ויוסרו קשה: משה גרינברג ומאיר יוניק, שנידונו לעשרים וחמש שנות מאסר ויצאו מכלאם רק אחרי מות סטלין, גרשון קליבנסקי – שישב שבע-עשרה שנה בסיביר, ר' דוד אייזיק פרידמן, שישב הרבה שנים במאסר, מרדכי אולידורט וכד'. עצם המגע עמהם היה מסוכן, ומה עוד, שגם הימצאם במוסקבה היה ללא שום רשיון, אך להיפגש עמהם תכופות וללמד אותם – על אחת כמה וכמה. אך כל זה לא עצר בעד י. אלישביץ'.
איך התקיימו הלימודים, ההדרכה וההכשרה של תלמידיו אלה, זה אחר זה? קודם כל הוא לימד אותם בביתו, כשהעניק להם ידיעות נחוצות, גם השחזת הסכין ובדיקתו, פעולות ההכנה לברית-מילה וכד'. רק אחר זה עבר להדרכה מעשית. הוא היה לוקח את התלמיד לברית-מילה כמה פעמים. קודם רק הסתכל התלמיד ולמד מזה. אחר כך התחיל להשתתף ולבצע את פעולות ההכנה. יותר מאוחר הוא עשה גם את הפריעה, ובבוא היום ור' יעקב היה כבר בטוח בו – היה ר' יעקב עומד על גבו והתלמיד עושה גם את החיתוך ואת התחבושת. כל זה, כמובן, בתנאי שההורים לא היו בבית, וברוב המקרים במוסקבה הם אמנם לא היו בבית בזמן המילה.
אולם לא די לו לתלמיד, בפעם או בשתים, צריך להעניק לו גם נסיון והתרגלות עד אשר ייצא לאויר העולם ויהפוך למוהל עצמאי בעירו ובאזורו. ור' יעקב נתן לו מקומות לנסוע במקומו, ולא רק שכל זה הוא עשה בחינם, אלא שוויתר גם על פרנסתו, שלא בהתחשב עם העובדה שהוא בעצמו מטופל במשפחה גדולה, חי בדוחק וסובל מחסור.
מעטים הם מאד, יחידי סגולה, שמוכנים להתמסר לפעולות למען היהדות ולהקדיש לזה את זמנם, כוחותיהם, פרנסת ביתם, גם שלוותם, מרצם ועוד להעמיד עצמם בסכנה. כל זה ראינו אצל ר' יעקב אלישביץ עוד בישבו בדניפרופטרובסק ויותר מאוחר – במוסקבה, והכל כדי להעמיד דורות של מוהלים ושוחטים ולשמור על הגחלת היהודית שלא תכבה במרחבי ארץ רוסיה.
עם זה אין אנחנו רשאים לעבור בשתיקה ולא לספר בשבחם של עוד שני אנשים – הרב שליפר ואחריו – הרב לוין, שידעו מכל הנעשה ומהרבצת תורת השחיטה והמילה באופן לא רשמי או אפילו בלתי לגאלי לתלמידים „מסוכנים" ועשו עצמם כלא יודעים מכל זה. בתור רב וראש הקהילה נשא כל אחד מהם בשעתו בכל האחריות על כל הנעשה בבית-הכנסת, ומרה היתה אחריתם לו נתגלה הדבר. היתה בכך מסירות נפש מאין כמוה.
כמובן, מאמצים על-אנושיים אלה להכשרת שוחטים ומוהלים לא היה בהם כדי לרוות את הרעב ואת המחסור בכל הקהילות (אם כי קהילות ספורות נושעו על ידי זה), כי „אין הקומץ משביע את הארי". הרב שליפר לא פסק כל השנים מללחום למען פתיחת הישיבה במוסקבה. וכשסוף כל סוף נפתחה הישיבה – נתקבל ר' יעקב אלישביץ אליה כתלמיד, אך יחד עם זה הוא מילא באופן לא רשמי וללא תשלום מיוחד תפקיד מורה הישיבה ומדריך לשחיטה ומילה לרוב התלמידים האשכנזים והגרוזינים. הוא היה המורה היחיד שלהם לעניינים אלה והפך אותם לשוחטים ומוהלים, ששימשו בקהילות, וכל אחד – לא פחות מעשר שנים, עד אשר רובם ככולם עלו אחד אחד לארצנו וממשיכים בישראל לעבוד בערים שונות בשחיטה ומילה.
יותר משלושים שוחטים ומוהלים יצאו מתחת ידו של ר' יעקב אלישביץ', והוא זכה „לראות בנים ובני בנים", כלומר הרבה מתלמידיו המשיכו את עבודתו וגם הם מצידם הכשירו שוחטים ומוהלים והשאירו אותם במקומם, כשהם בעצמם עלו לישראל.
עוד רוצה אני להוסיף ולספר על תכונותיו האישיות והיחסים בינו ובין קהל היהודים, ביניהם הוא ישב וסיפק להם שירותי יהדות. הייתי עד ראיה לחיבה כלפיו מצד כל אנשי הקהילה. זוכרני: איזה שהוא ערב חג, חצר ביהכ"נ מלאה מפה אל פה יהודים, גברים ונשים עם תרמילים וסלים מלאים עופות לשחיטה. התור נמשך שעה-שעתיים, לפעמים אפילו שלוש וארבע, האנשים נרגזים ומתוחים. יש כאלה, שהם „יחסנים" בעיניהם וחותרים לחדור לתוך בית-השחיטה הקטן והצר תיכף ומיד, כשמקומם בתוך התור עוד רחוק, רחוק. מגיע הדבר למריבות וקטטות ואפילו לדחיפות. ר' יעקב פונה אל האנשים בחיוך טוב ובדיחה קצרה, והנה בן-רגע – והמתח והרוגז נמסים כדונג לפני השמש. הושלט השלום במקום.
היתה בו נכונות תמידית לעזור למישהו, להשתתף בצרתו ובסבלו. בכל מקרה ובכל עת הצורך היה עוסק במעשה צדקה וחסד, אוהב לשתף את מישהו בסעודתו. כל אלה ועוד כאלה היקנו לו שם טוב בכל העיר והיחס אליו מכל צד ועבר התבטא בשתי מילים קצרות: אהבה וכבוד. מתוך צער רב נפרדו מעמו כל אנשי הקהילה, כשעזב את מוסקבה ועלה לארץ מולדתנו.
הנה מונח לפני צרור, אוסף של מכתבים – מכתבי תודה, הכרת טובה והבעת כבוד. אלה הם מכתבים מתלמידיו המרובים, השלוחים אליו ממקומות שונים ובזמנים שונים וכולם עדים לכל דברי האמורים פה.
רבים המה, המכתבים האלה, קרוב לשלושים, ומאד הייתי רוצה להביא את כולם בפני הקורא, אך משום קוצר המקום אסתפק רק בחלק מהם.
כאן מופיע בספר הגחלת צילום מכתבו של הרב מרדכי חנזין (שכבר הובא בספרנו), ומתחת לצילום מופיעות המילים:
דברי עדות מאת הרב מרדכי חנזין – מורה הישיבה במוסקבה, חוקר ומדען באוניברסיטת בר-אילן
כאן מופיע בספר הגחלת צילום מכתבו של האדמו"ר ממחנובקה (שכבר הובא בספרנו), ומתחת לצילום מופיעות המילים:
דברי עדות מאת האדמו"ר ממחנובקה שליט"א
(אחרי שר' עמנואל הביא את הצילומים של מכתבי הרב חנזין והאדמו"ר ממחנובקה, הוא כתב את מכתביהם של כמה מתלמידי ר' יעקב. אם נשווה את מה שהוא העתיק, למקור, נראה שהוא כתב את עיקרי הדברים שבכל מכתב עם שינויי לשון קלים)
"בהיותי אסיר תודה למורי ורבי היקר, הנכבד והנעלה ר' יעקב אלישביץ' נ"י, השוחט והמוהל הראשי לשעבר בקהילת מוסקבה ואיזורה, הריני מוצא לחובה לכתוב אודותיו מלים מספר, שהן רק מקצת שבחו.
היה ידוע לכל מכיריו בתור עניו וצנוע, אוהב תורה, לומדיה ותומכיה, אהוב על הבריות וממילא אהוב על המקום. אמיץ ברוחו – שלא חת בימים הנוראים של סטלין ושאר הרודנים לעמוד על משמרת היהדות במסירות נפש עילאית, שהתבטאה בעשיית נפשות – בהכנסת תינוקות ישראל בבריתו של אברהם אבינו בתנאי מחתרת, בשחיטה כשרה עבור אלפי יהודים השומרים על הכשרות, ועוד מעשים טובים.
יצוין שעינה בדרך כחו בנודדו לערים רחוקות ממוסקבה בדבר ענייני מילה ושחיטה, ובעיקר שענין התשלום היווה אצלו דבר ממדריגה שניה.
בזמן קיום ישיבת מוסקבה הצליח ללמד עשרות תלמידים שחיטה ומילה, ששימשו אח"כ כשוחטים ומוהלים בערי גרוזיה וברוסיה המרכזית.
אני אישית למדתי אצלו שחיטה בלי תמורה כלשהי אחרי שובי מירכתי הצפון ומערבות סיביר, שם התייסרתי בתנאים אל אנושיים שבע עשרה שנה, וכמובן, הייתי רעב גם לבשר. הוא התמסר אלי בכל זמנו ומרצו עד שהצלחתי בע"ה להתלמד בזמן קצר ולקבל קבלה. הודות זה היה בעיר טולה (אוכלוסיה יהודית בערך כחמשת אלפים) ואיזורה בשר כשר במשך תשע השנים שגרתי בה.
אינני יכול לעבור בשתיקה על מדת החסד שבו, שיכולה לשמש לסמל ולדוגמא. הוא הבין לנפש הסובלים והשתתף בסיבלותם וביסוריהם. נפשו נשאה בדומיה היסורים והגלות המר בארץ ההיא עד בואו לארצנו הקדושה.
ברגשי כבוד והוקרה גרשון בהר"ר בן–ציון קליבנסקי הרצליה"
הריני להעיד וחתימת ידי דלמטה תעיד עלי כמאה עדים כשרים, שר' יעקב אלישביץ' שליט"א, הגר עכשיו בירושלים, היה מלפנים השוחט והמוהל הראשי במוסקבה וכל הסביבה. וגם אני זכיתי להסתופף בצילו ולהיות אחד מתלמידיו המרובים בענין השחיטה ומילה בזמן שלמדתי לפני חמש עשרה שנה בישיבת מוסקבה. בהזדמנות זו הריני לציין, שגם השוחט האחרון, שנשאר עכשיו במוסקבה – ר' מרדכי ליפשיץ נ"י גם הוא אחד מתלמידיו.
והעיקר שכל פעולותיו הברוכות, שפעל למען יהדות אחינו בני ישראל ברוסיה היו לשם שמים ובמסירות נפש ממש, ולא על מנת לקבל פרס. ר' יעקב שליט"א פעמים רבות נסע למרחקים והגיע עד לסיביר בכדי להכניס ילדי ישראל בבריתו של אברהם אבינו.
ופרק מיוחד זהו פעולותיו המסוכנות למען לעורר לבבות בין אחב"י ברוסיה ובעיקר במוסקבה למען הרעיון "אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני". ואני זוכר בזמן שר' יעקב זכה לעלות ארצה ואני עדיין נשארתי במוסקבה צבור המתפללים בביהכ"נ בכה ממש מרוב צער שר' יעקב עוזב אותם.
ועל זה חותם אני יהושע העשיל הלוי הורביץ מלפנים רב ושו"ב ומוהל בקהילת פרם ואחר כך מזכירו האחרון של הרב לוין ז"ל. עכשיו מרצה לעניני יהדות וחיזוק הדת באיגוד המושבים של הפועל המזרחי."
"…גם אני זכיתי להיות אחד מתלמידיו המרובים, כשלמדתי אצלו שחיטה ומילה. הוא היה גברא רבא, שכל מעשיו היו לשם שמים, אוהב שלום ורודף שלום, ופעל הרבה למען היהדות בתפוצות רוסיה במסירות נפש, והכניס אלפי ילדי ישראל בבריתו של אברהם אבינו, עשה את מלאכתו בחבה יתירה, הרבה במעשה צדקה, היה אהוב מאד בכל הקהילה והעמיד תלמידים הרבה.
אחרי למדי אצלו שימשתי כשוחט ומוהל בווילנה, קובנה וסביבותיהן, גם נסעתי לימול ולשחוט לקורסק, לבוב ועוד…
זלמן ליפשיץ, מוהל תורני בבית היולדות, הקריה ת"א."
"…למדתי אצלו אומנות שחיטה ומילה בשנת 1948 בדניפרופטרובסק, כשגרתי בעיר קורסק בניתי מקוה מחתרתית, וכשנודע הדבר להרשות המקומית – הוכרחתי לברוח, אחרי גמרי ללמוד אצלו נסעתי לגרוזיה ועבדתי שם כל הזמן בתור שו"מ, מלתי הרבה ילדים שיחי' וגם נסעתי לערים אחרות, באקו, גורי, סטאליניר ועוד.
חיים בער זלדין, קרית ים."
"…למדתי בישיבת "קול יעקב" במוסקבה בשנות 1957-1960, למדתי שחיטה ומילה אצל ר' יעקב אלישביץ' יחד עם כל חברי מגרוזיה.
כשסיימתי ללמוד עבדתי כשו"מ בערים קולשי ובאטומי עד עלייתי ארצה בשנת 1971.
גבריאל בן חכם מיכאל סטרואשווילי."
"…כשלמדתי בישיבה במוסקבה היה לוקח אותי ר' יעקב לבית-השחיטה ולברית-מילה ללא תשלום ובלי להתחשב עם הסגת גבולו. כשר' יעקב עזב את מוסקבה ועלה לארץ בשנת 1967 – מלאתי מקומו כשו"ב ומוהל ראשי במוסקבה ובסביבה עד שעליתי גם אני לארץ. ואז נשאר במקומי מר מרדכי ליפשיץ – גם הוא תלמידו של ר' יעקב.
זאב בוגומולני, אשקלון."
תמו דברי על ר' יעקב אלישביץ, על אישיות מזהירה בקהילת מוסקבה, על אחד מסביבתו של הרב שליפר, על תקופה ארוכה בת עשרים שנה של מסירות-נפש עילאית ופעילות נשגבה לטובת היהדות בבריה"מ.
הרבה מדברים, כותבים ומפרסמים על גבורתם ומסירות נפשם של פעילי העליה בבריה"מ, על מאבקם ומלחמתם הקשים והמסוכנים, אולם לא ראינו ולא שמענו כלום על "גיבור האומה" הזה.
עיונים בפרק על ר' יעקב מספר "הגחלת"
"צאצא למשפחה חב"דית"
הביטוי הזה לקוח ממה שר' יעקב כתב על עצמו, ולכן זה ביטוי מדוייק. אלא שכיון שאין לנו ידיעות על מקורות משפחתו של ר' יעקב, בענין זה של היותם חסידי חב"ד, לכן אנו לא יודעים מה בדיוק הכוונה בכך שהוא היה "צאצא למשפחה חב"דית". זה ידוע לנו שדודתו שגידלה אותו אחרי שהתייתם, נישאה בזיווג שני לחסיד חב"ד, שו"ב ר' חיים אלטר קלמנסון, וכן שאחרי שהתייתם הוא היה מקורב מאוד לר' אברהם אבא רוגאלין שהיה עסקן חב"די מרכזי, ועל ידי זה היה גם מקורב לרב העיר ר' לוי'ק. אך אין לנו ידיעות כל שהן על אופן ורמת השתייכותם של משפחת אביו ואמו לחב"ד.
ניתן רק לומר, שכיון שלאחר שהתייתם בגיל 14 אנו יודעים, שהוא היה בקשר אמיץ עם חסידי חב"ד, מסתבר לומר שהקשר היה גם לפני כן. ובמיוחד בהתחשב בכך שביקאטרינוסלאב היה לחב"ד מעמד נכבד, שהרי בנוסף לכך שהרה"ג ר' לוי יצחק, אביו של הרבי מליובאוויטש, כהן כרבה החסידי של יקאטרינוסלאב, גם לפניו כיהן שם הרב החב"די המפורסם, ר' דוב זאב קאז'עווניקוב, ואולי זה מקור הקשר של המשפחה לחב"ד, ואולי באופן נוסף.
"שגם הימצאם במוסקבה היה ללא שום רשיון"
זה וודאי שלר' גרשון קליבנסקי לא היה רשיון להיות במוסקבה בעת שר' יעקב לימד אותו, כמו שהוא בעצמו כותב בספרו. וכן וודאי שהיו עוד כמה וכמה כאלו. אך ייתכן שלר' משה גרינברג ולר' מאיר יוניק, כן היה רשיון לגור במוסקבה או בסביבתה, שהרי הם התגוררו באיזור מוסקבה בקביעות.