חלק ראשון
א – הפחד נשאר גם אחרי מותו של סטאלין
כידוע בימיו של סטאלין מליונים רבים מאזרחי ברית המועצות הומתו על ידי השלטונות. חלקם נידונו למוות ונהרגו ביריה. וחלקם מתו במחנות העבודה בסיביר. אבל אחרי מותו של סטאלין נפסקו גלי המאסר וההרג ההמוניים (ה"טיהורים").
אבל גם כאשר הרציחות ההמוניות של סטאלין נפסקו, בכל זאת המשטר הסובייטי המשיך להתקיים עוד כ- 40 שנה, וצורת המשטר נשארה כפי שהייתה. דהיינו שמדיניות דיכוי הדת נשארה כפי שהייתה, השליטה של השלטון המרכזי בכל התחומים נשארה כמקודם, וכן המעקב של הק.ג.ב. אחרי כל הנעשה במדינה המשיך להיות מוחלט.
אין ספק שכאשר נפסקו המאסרים המסיביים, ואדרבה האסירים הפוליטיים השתחררו מבתי הסוהר וממחנות העבודה, הרי בוודאי שהפחד ממאסר אפשרי נהיה קטן בהרבה. בימי סטאלין גם האזרח הנאמן ביותר למשטר, ידע שהוא בסכנת חיים אמיתית מתמדת. סטאלין חיסל אנשי שלטון, קציני צבא, עיתונאים, יהודים דתיים בכלל וכלי קודש בפרט, יהודים שנחשדו בציונות, ולהבדיל גם שומרי דתות אחרות וכו' וכו', וגם מליונים של אזרחים מהשורה שנעצרו ללא סיבה מיוחדת. אומרים באירוניה שבימי משטרו של סטאלין אנשים נאסרו לא רק בגלל מילה לא זהירה, אלא גם בגלל מחשבות… אבל אחרי שחרושצ'וב עלה לשלטון, (ואחריו בריז'נייב וכו'), האזרח מן השורה שנהג ביושר והתאים את עצמו למדיניות השלטונות, לא היה בסכנה.
אבל כל היהודים הדתיים, שלא יכלו לעבוד בעבודות רגילות בגלל שמירת השבת, לא יכלו להשלים עם החינוך הסובייטי לילדיהם, לא יכלו לאכול את האוכל הרגיל וכו' וכו'. ואדרבה היו צריכים לעשות ברית לבניהם, להשיג אוכל כשר, לחנך את ילדיהם ברמה זו או אחרת של חינוך דתי, וגם אם לא יכלו להתחמק מלשלוח את ילדיהם ל"שקולה" (בית ספר ממלכתי), היו צריכים למצא עצה שהילדים לפחות לא ילכו לבית הספר בשבת ביום טוב ובימים נוראים. היו צריכים להתפלל בבית כנסת לפחות בשבתות ובמועדים ובימים הנוראים, וכו' וכו', ובגלל כל הסיבות האלה כמובן שגם לא יכלו להיות חברי המפלגה הקומוניסטית, שהיו מועדפים בכל התחומים ונהנו מזכויות מיוחדות. כל היהודים האלה חיו במתח מתמיד, והיו נתונים להתנכלויות שונות והצקות מצד השלטונות, בכל תחומי החיים.
במילא מובן שבנוסף לפחד הכללי שנשאר בתודעה גם אחרי מותו של סטאלין, היה לכל היהודים הדתיים גם פחד הגיוני ומבוסס בגלל היותם אוכלוסייה חריגה שלא יכלה להשתלב ולהתאים את עצמה לדרישות השלטון בכל תחומי החיים. ולכן היהודים הדתיים השתדלו כל הזמן שלא למתוח את החבל יותר מדי, ולא להתבלט יותר מדי.
רמת הסכנה היתה עוד יותר גדולה אצל אלה שמילאו תפקידים של "כלי קודש", דהיינו שהיו עוסקים לא רק בענייני הדת שנוגעים להם עצמם, אלא נתנו שרותי דת גם לציבור, רבנים שוחטים מוהלים וכדו'. ה"כלי קודש" היו נתונים במעקב מיוחד על ידי השלטון שהתנכל לדת גם אחרי מותו של סטאלין ימח שמו.
באופן טבעי, כיון שה"כלי קודש" היו צריכים לבוא במגע עם יהודים נוספים, הם היו חשופים יותר לסכנות. הסכנה היתה גדולה במיוחד אצל אלה שנאלצו לבוא במגע עם משלחות הרבנים ואישי הציבור מחוץ לארץ, (והיו הרבה משלחות כאלה), ומי שהיה כאן חשוף במיוחד זה הרבנים. חוסר ידיעה מספקת על גודל הסכנה לרבנים המקומיים גרם לכך שהיו חברי משלחות שלא תמיד נזהרו מספיק, ולעיתים גרמו לרבנים המקומיים צרות צרורות.
ב – היו משתדלים לא להתבלט כדי להוריד את רמת הסיכון
בספרנו מוזכרת העובדה שהיו לר' יעקב תלמידים במוסקבה שרצו ללמוד אצלו שחיטה ומילה, אבל עשו את זה באופן חשאי, ולא במסגרת ישיבת "קול יעקב". הם לא רצו להחשף לעיניהם של סוכני הק.ג.ב. הרבים שהיו בבית הכנסת הגדול, ולא רצו להיות רשומים ברשימת התלמידים, שכמובן לכל אחד מהם היה תיק במשרדי הק.ג.ב.
כמו כן הזכרנו בספרנו את העובדה, שר' יעקב היה המורה היחידי בישיבת "קול יעקב" שהיה מלמד שחיטה ומילה מעשית. אך כדי לא להפנות אליו את הזרקורים יותר מדי, העדיף להיות רשום כתלמיד רגיל ולא כמורה, (היו עוד כמה וכמה ראשי ישיבה ומורים, שהיו מלמדים גמ' הלכה חומש דקדוק ועוד), ובגלל זה לא קיבל שום משכורת מהישיבה על תפקידו כמורה, (ומשום מה גם לא קיבל את הקיצבה בסך 100 רובל שקיבל כל תלמיד…). כאן אנו רואים שאף שהיה רשום כתלמיד בישיבה, ובמילא ידע שהוא תחת פיקוחם של אנשי הק.ג.ב., ואף שללא שום ספק הק.ג.ב. גם ידע שהוא מלמד את התלמידים שחיטה ומילה, בכל זאת כדי להוריד את רמת הסיכון, וויתר על משכורת של מורה על אף מצבו הכלכלי הדחוק.
יש בספרנו תיאורים של זהירויות שהיו נעשות בעת ביצוע בריתות בברית המועצות, כדי שביצוע הברית יהיה כמה שיותר חשאי. אף שמובן מאליו, שהמוהלים וההורים היו מודעים לכך שעל אף כל הזהירויות האלו, אי אפשר שברית מילה יישאר סוד מוחלט לאורך זמן.
מכל הדוגמאות האלה רואים, שהדעה המקובלת אצל יהודי ברית המועצות היתה, שגם כאשר בפועל מחליטים לא לוותר על הדברים המוכרחים לחיי הדת, אבל צריך להשתדל כמה שיותר לא להבליט את זה, ולשמור על חשאיות מירבית.
ייתכן והיתה גם במידה מסויימת קצת "הסכמה שבשתיקה" בין המשטר הסובייטי לאזרחים. דהיינו שהמשטר יעלים עין מדברים מסויימים כאשר הם נעשים באופן לא רישמי ותוך השתדלות לא להבליט את הדברים, וכן תוך שמירה על רמה מסויימת של פעילות ולא יותר. (כמובן שכל זה היה באופן לא מוצהר, אבל אזרחי ברית המועצות ידעו את הגבולות).
ג – אניקדוטה
יש אניקדוטה, שפעם כאשר ברייז'נייב ביקר במפעל גדול, התלוננו כמה פועלים על כך שהם לא יכולים לגמור את החודש עם המשכורת הזעומה שמקבלים. וברייז'נייב הביע על זה את פליאתו באוזני הנהלת המפעל, "הם לא יודעים להסתדר"? דהיינו שהייתה מין הסכמה שבשתיקה, שהמשכורות הממשלתיות תהיינה קטנות מאוד, עד שאין אפשרות לגמור איתן את החודש, אבל הממשלה תעלים עין ותתן לאזרחים אפשרות "להסתדר " ברמה מסויימת. אבל מי שהיה מגזים, והגניבות שלו מהמפעלים היו מוגזמות, היה יכול להשפט על כך ולקבל גזר דין של מאסר בפועל לתקופות ממושכות, ואפי' גזר דין של מוות בירייה…
ד – העלמת עין מכוונת
(ייתכן מאוד שהמציאות הזאת (שאזרחים נאלצים לעבור על חוקי המדינה, והשלטונות מעלימים עין עד רמה מסויימת), נוצרת בצורה מכוונת על ידי משטרים לא דמוקרטיים, שמעוניינים שהאזרחים יחיו בפחד, ויזכרו שהם תלויים כל הזמן ב"חסדיהם" של השלטונות. וזה גם נותן למשטר את האפשרות, שהוא יכול תמיד להטיל אשמה על כל אזרח כרצונו ו"באופן חוקי").
וכמו שזה היה בתחום הכלכלי, כך היה גם בכל תחומי החיים, וכך היה גם בכל הקשור לשמירת חיי הדת אצל יהודים. שהיו דברים שברמות מסויימות השלטונות היו מעלימים עין, וכולם ידעו שאם עוברים את המדה מסתכנים.
הקורא יכול לשאול, וכי מאיפה ידעו האזרחים את הגבולות, על מה יעלימו השלטונות עין, ועל מה לא יעלימו? אבל השאלה הזאת פשוט תלושה מהמציאות. כמו שכל ילד יודע על איזה דבר ההורים שלו כנראה יעלימו עין, ועל איזה דבר לא. כמו שכל תלמיד בבית ספר יודע את הגבולות של כל מורה. כמו שכל עובד יודע את הגבולות של המעסיק שלו וכו' וכו', כך גם כל אזרח בכל מדינה יודע את הגבולות המקובלים במדינה שלו.
וכמובן לא צריכים בשביל זה רוח הקודש! כי כאשר האזרח (או התלמיד, או הפועל, או הנהג בכביש, וכו') שומע שאדם פלוני נחקר או נשפט על ענין פלוני וכו', הוא מבין שהאדם הזה עבר את הגבולות. וכאשר אותו אזרח רואה שעל דברים מסויימים השלטונות מעלימים עין, הוא מקבל אומץ ועושה את זה גם כן וכו'.
ולדוגמה, היתה נורמה בברית המועצות אצל יהודים דתיים שלא היו מגדלים זקן. אפשר לראות את זה בתמונות של כל הספרים על יהודי ברית המועצות, שמלבד רבנים ועוד כמה בודדים שיצאו מהכלל, כל היהודים הדתיים ברוסיה (גם חסידי חב"ד שכל כך מקפידים על גידול זקן) לא גידלו שם את זקנם. דהיינו שאף שהשלטונות ידעו גם בלי הזקן מי שומר מצוות, אבל גידול זקן היה נחשב להתגרות במשטר. ואף שככל הנראה מבחינה חוקית לא היה בזה איסור, אבל כיון שמי שיש לו זקן מבליט כל הזמן את עובדת היותו אדם דתי, במילא הוא מסכן את עצמו, כי זה יגרום שהק.ג.ב. יחליט להתנכל אליו, והק.ג.ב. כבר ידע היטב איך "לתפור לו תיק".
חשוב לציין שבנוגע לגידול זקן היה ידוע שעל אנשים מבוגרים מאוד היו מסתכלים פחות.
ה – מידת הסכנה היא ביחס ישיר לאופי הפעילות
כנ"ל, אם כי בזמן משטרו של סטאלין היה פחד מוות ממש אצל כל אחד מאזרחי ברית המועצות, גם אצל חברי מפלגה נאמנים, וגם אצל חברי קולחוזים תמימים וכו' וכו'. (ויש אומרים שאחת הסיבות למאסרים ההמוניים היתה בשביל לבנות ערים ומפעלים ומסילות ברזל בסיביר וכדו', דהיינו שעצרו אנשים פשוט כדי שיהיו מליוני פועלים בכפיה). אבל אפילו אז, מובן שמי שלא התאים את עצמו לדרך של השלטון, היה בסיכון יותר גדול.
אבל בתקופה שאחרי סטאלין, ניתן בהחלט לומר שמי שהלך בקו של השלטון וגם נהג בהגינות, לא ריחפה עליו שום סכנה. ומי שלא הלך בקו של השלטון היה מסכן את עצמו ביחס ישיר להתנהגותו החריגה. לדוגמא, אין ספק שמי שהיה יוצר קשר עם תיירים מחוץ לארץ, סיכן את עצמו בצורה ממשית. כך גם אין ספק שכל מי שהתנהג לא לפי רוח הזמן גם כן סיכן את עצמו בצורה זו או אחרת. וכל זה היה תלוי ביחס ישיר לחומרת מעשיו, דהיינו עד כמה הוא הלך נגד רצון השלטונות. אינו דומה מי ששומר קצת על מצוות הדת, למי ששומר יותר וכו'. אינו דומה מי שרק הוא עצמו דתי, למי שכל משפחתו דתיים, אינו דומה מי שמשפיע על אדם אחד להיות דתי למי שמשפיע על שני אנשים או שלשה וכו' וכו', אינו דומה המתפלל במנין למי שמארגן אותו ולמי שהמנין נמצא בביתו, אינו דומה שוחט למוהל, אינו דומה האופה מצות לעצמו למי שאופה עבור אנשים רבים, וכו' וכו'.
יתירה מזו, מי שהיה חורג בתחום מסויים, היה על ידי זה מעמיד את עצמו בסכנה גם בדברים שאחרים לא היו מפחדים לעשות אותם. וכיון שההתנהלות בברית המועצות היתה באופן של העלמת עין, לכן מי שהיה מבליט את עצמו בתחום מסויים, היה על ידי זה מסכן את עצמו בכל התחומים. לא פעם שמעתי מאמי ז"ל (אשתו של ר' יעקב), שבגלל כל ההתעסקות של אבא בלימוד השוחטים והמוהלים, הוא היה בכל דבר בסכנה יותר גדולה מיהודים דתיים רגילים.
ו – דוגמאות של רדיפת אנשי דת אחרי תקופת סטאלין
בספר הזה מסופר על רדיפות קשות נגד "כלי קודש", בתקופה שאחרי סטאלין ימ"ש, ונזכיר כמה מהן:
הרב שלמה שלייפר ז"ל, רבה הראשי של מוסקבה היה נתון ללחצים קשים של השלטונות, שהביאו למותו בטרם עת. אף אם לא נקבל את דעתו של ר' יעקב שהוא פשוט הורעל, הרי גם אז זה שהוא קיבל התקפת לב ומת באופן פתאומי זה היה כתוצאה ישירה מהלחץ שהופעל עליו על ידי השלטונות. (ובין היתר זה היה גם בגלל המשלחות הרבות מחוץ לארץ, שהוא היה חייב להפגש איתן בגלל תפקידו כרב בית הכנסת הגדול, ועם כל השתדלותו לא יכל תמיד לענות על כל שאלותיהן כראוי. חברי המשלחות לא תמיד השכילו להבין ששאלותיהם הטורדניות על מצב הדת בברית המועצות, דוחקות את הרב לפינה, ומסבכות אותו מול השלטון, שהרי בכל פגישה היו נוכחים נציגים מובהקים של השלטון). כך גם היה חלקם של עוד רבנים של ישיבת "קול יעקב", ומגידי שיעור בבית הכנסת הגדול, שמתו בסמיכות לאותו זמן. (וככל הנראה היה כך חלקם של עוד יהודים דתיים רבים).
דהיינו שרדיפות מצד השלטון לא הצטמצמו רק במאסרים קלאסייים של ישיבה מאחרי סורג ובריח, אלא שהם מיררו ואף קיצרו את חייהם של מתנגדי השלטון בשיטות שונות. אפשר היה גם לסבך את האזרח במיסים גדולים לא מוצדקים, בפיטורין מעבודה, בשלילת רשיון מגורים בעיר גדולה, בחקירות ולחצים שיכולים להביא להרס הבריאות ולמיתה בטרם עת ח"ו, וכו' וכו'.
עוד דוגמא: מאסר בגלל אפיית מצות. ר' זאב בוגומולני היה פעיל ב"פאדריאד" (מפעל) מחתרתי של אפיית מצות במוסקבה, שהתנהל על ידי מלכה בריאו דודתו של ר' יעקב (אחות חותנתו). נערך להם משפט פומבי, וברחמי שמיים על ידי השתדלות מוצלחת של הרב לוין ז"ל שהופיע במשפט, נשפטו ר' זאב בוגומולני, מלכה בריאו, ועוד אשה אחת, לתקופות מאסר קצרות. זה היה בתחילת רבנותו של הרב לוין ז"ל במוסקבה, דהיינו בשנת 1957.
יש בספרנו באריכות פרשת עלילת המיסים על ר' יעקב והרב לוין ז"ל כאשר התגוררו בדנייפרופטרובסק, שתחילתה היתה אמנם לפני מות סטאלין, אבל היא נמשכה גם אחר כך, ואחרי שהיא נסתיימה, עזבו שניהם את העיר בגלל פחד מהתחדשות העלילות נגדם.
בספרנו מגוללת באריכות גם פרשת ההצתה של בית הכנסת הגדול במוסקבה, (בשנת 1964-5), שלאחר התייעצות של חוקרי הק.ג.ב. ויו"ר הקהילה בפועל ויו"ר הקהילה לשעבר (שהיו שניהם אנשי ק.ג.ב.), האשימו במעשה ההצתה, דוקא את ר' יעקב שהציל את הבית כנסת מההצתה! ובנס ממש לא עצרו אותו במקום, אך במשך חודשים הוא הוזמן למשרדי הק.ג.ב. להיחקר בפרשה זו, ואפשר לשער איזו השפעה רעה היתה מזה על מצב בריאותו.
ז – חוקרי ומחסלי הק.ג.ב. של תקופת סטאלין לא נעלמו…
צריך גם לזכור שאנשי הק.ג.ב. בשנות החמישים והששים, היו אותם אלה שרצחו במו ידיהם הרבה הרבה אזרחים הגונים, ואם כן "רמת המוסר" שלהם, בהחלט איפשרה להרעיל, או להמית אנשים בצורות שונות, גם כאשר הרציחות הקלאסיות כבר לא היו מקובלות. וכן יכלו למרר את חייהם של מי שרצו, באופנים שונים.
כדוגמא לכך שאנשי הק.ג.ב מימי סטאלין לא "נעלמו" נזכיר שב- 1962 נבחר ליו"ר הקהילה של מוסקבה מיכאיל מיכיילוביץ, שהיה בעבר חוקר של הק.ג.ב. שהיה גם מחסל… ומאז שהוא נבחר ליו"ר הקהילה בהתערבות ישירה של השלטונות, הורגש שינוי בכל הפעילות של הבית כנסת. (ויש על זה תיאור מפורט בספרנו).
ח – ה"אפילוג" של ר' ה.ז. בסיום ספרו "סמרקנד"
כאן המקום לדון במה שכתב ר' ה.ז. באפילוג שבסיום ספרו "סמרקנד", שלדעתו, אחרי מותו של הרודן סטאלין, הפחד מפני השלטונות היה כמעט לחנם, ואם לא היו מפחדים את הפחד המוגזם, כי אז היו פועלים הרבה יותר.
ר' ה.ז. כותב שאולי היתה טעות בכך שהישיבה שם היתה מחתרתית, "… למה לא העזנו יותר? למה לא הקמנו ישיבה חצי רשמית, שיבואו תלמידים מקרוב ומרחוק. הרי היינו יכולים לקרב עוד מאות צעירים!…" והמסקנה שלו שם היא, שאמנם כעת מובן שזו הייתה טעות, ולא היו צריכים לפחד כל כך, אבל אז אי אפשר היה להשתחרר מהפחד.
ר' ה.ז. כותב שם, שלמסקנה הזאת שהפחד היה מוגזם, שהרי "לא היו מאסרים וכו", הוא הגיע "רק עכשיו בפרספקטיבה של חמישים שנה לאחור… אבל באותה נקודת זמן, כשהיינו שם, הפחד היה גדול כל כך שגם כדי לעשות את מה שעשינו, היינו זקוקים לכוחות ותעצומות נפש… ".
ר' ה.ז. כותב שם עוד: "… הרגשנו תמיד את העין הפקוחה של הק.ג.ב. … היו מגיעים לבדוק את פנקסי הדיירים, ועוד דברים כדי להטיל עלינו את הפחד של השלטונות שיודעים את הכל …".
אלא שר' ה.ז. לא מציין שם לאיזה שנים בדיוק הוא מתייחס, ודוקא הפרט הזה חשוב מאוד להבנת הענין. (ר' ה.ז. יצא מברית המועצות באלול תשל"א).
ט – הצורך בדיון ב"אפילוג" של ר' ה.ז.
הנושא הזה שייך באופן ישיר לספר שלנו, כי פה אנו עוסקים במסירות נפשם של יהודי רוסיה למען שמירת התורה והמצוות, ולמען זיכוי הרבים, ומובן שמידת המסירות נפש תלויה במידת הסכנה. אמנם גם כשמתברר בדיעבד שהפחד לא היה מוצדק, בכל זאת זה היה מסירות נפש, כי בזמן העשייה הפחד היה אמיתי, אבל מובן שכאשר מתגברים על סכנות אמיתיות וממשיות יש בזה מעלה נוספת. ובנוסף לזה צריך פשוט לדעת את המציאות האמיתית שהיתה אז.
לכן אף שאני כלל לא רואה את עצמי שאהיה מסוגל להעמיק בזה יותר מדי, וראוי שייעשה על זה מחקר מפורט ומעמיק, בכל זאת אתייחס לענין הזה כפי יכולתי.
י – דעתו של מבין
כאשר ביקרתי בתשע"ד את אחד מידידי, חסיד וותיק מבוגר מברית המועצות שהוא ידען ומבין גדול בכל הנוגע לברית המועצות לשעבר, שאלתי אותו האם לדעתו במבט לאחור הפחד מפני השלטונות אחרי מות סטאלין היה מוגזם. הוא שלל את זה בהחלטיות ואמר שאין ספק שהפחד מהשלטונות היה ריאלי גם אחרי מות סטאלין.
הוא גם אמר שלעיתים הסתכלות על העבר בפרספקטיבה של הרבה שנים יכולה להיות מנותקת מהמציאות האמיתית. דהיינו שעשרות השנים שעברו מאז, לא תמיד עוזרות להבין יותר טוב את מה שהיה, אלא יוצרות לעיתים תמונה לא נכונה של המציאות שהיתה. (ועל פי מה שנכתוב בהמשך, שבמשך השנים היו שינויים גדולים במידת הפחד והסכנה, מובן שלעיתים לאחר עשרות שנים נוצר בלבול, ולא מצליחים להתאים את האירועים למצב הענינים באותן שנים מסויימות).
(מידיד חסיד זה שמעתי את ההסבר (שהוזכר קודם) שגם אם לא נקבל את חשדו של ר' יעקב שהרבנים במוסקבה פשוט הורעלו, הרי השרותים החשאיים בברית המועצות ידעו היטב איך לקצר את חייהם של אנשים בדרכים שונות, כמו על ידי לחץ נפשי וכדו').
חשוב לציין שבעת שהחסיד הזה יצא מרוסיה באמצע שנת תשכ"ז, הוא היה כבן 35.
י"א – מידת הסכנה קשורה למקום הפעילות
מסתבר שמידת הסכנה לא היתה שוה בכל רחבי ברית המועצות. ההגיון מחייב שיש הבדל בהקפדת השלטונות בערים ראשיות, להקפדה בעיירות וכדו'. וכן היו הבדלים בין הרספובליקות של ברית המועצות.
וכמו שייכתב בפרק האחרון של ספרנו, הרב בנימין כ"ץ מעיד, שבטביליסי היה מצב חיי הדת הכי רגוע, ואילו בטשקנט ובבית הכנסת הגדול במוסקבה, היה הכי הרבה מתח ופחד. (יש אומרים שכיון שסטאלין היה גוי גרוזיני, לכן בגרוזיה היו פחות רדיפות.. ).
(שאלתי עולה חדש מבוגר וידען, איפה לדעתו היו הק.ג.ב. מקפידים יותר, בטשקנט או בסמרקנד? והוא ענה לי שבוודאי בטשקנט, כי זו עיר הבירה של אוזביקיסטן).
כמובן שגם היו שינויים שנבעו מהאדם הספציפי שהיה מופקד על השירות החשאי בכל מקום, האם הוא רק מילא את תפקידו, או שהיה גם אדם רע ומושחת. וכן לעתים היה המצב גרוע יותר דווקא כשאיש הק.ג.ב. היה יהודי. וכפי שידוע שאת המאסר של הרבי הריי"ץ עשו דווקא אנשי הייבסקציה, (המחלקה היהודית). (דוגמא נוספת לזה, סגן המנהל בבית הספר בפושקינו בו למדו ילדיו של ר' יעקב היה יהודי בשם יעקב סמויילוביץ', וזה רק סיבך את המצב כי הוא היה בקי בכל החגים היהודים… (אף שכפי הזכור לי הוא לא היה אדם רע)).
י"ב – מידת הסכנה השתנתה במשך השנים
אחד המדדים לדעת את מידת הסכנה והפחד בשנים שלאחר מותו של הרודן סטאלין, זה בבדיקת השנה המדוייקת עליה מדברים.
מאז מותו של סטאלין ועד נפילתו של מסך הברזל, היו שינויים במידת הסכנה שנבעו כנראה מגורמים רבים, שאינני בקי בהם. אבל זה ברור שבאופן כללי לאט לאט הסכנה פחתה, וממילא פחת גם הפחד. אינו דומה הזמן של עיקר פעילותו של ר' יעקב בלימוד השוחטים והמוהלים במוסקבה, בשנים 1954-61, לתקופה של שנות השמונים. יש בספרנו עדות של ר' אברך קזייב שלמד שחיטה ומילה אצל ר' מרדכי ליפשיץ בשנים 1983-85, יחד עם עוד כמה תלמידים, והוא מעיד שאז כבר לא היה שום פחד בלימוד הזה.
כמו כן יש בספרנו מכתב של ר' יעקב לר' עמנואל מיכלין בו הוא מספר לו בשנת תש"מ, ששמע על כך שיש לימודים של שתי קבוצות מסודרות של בעלי תשובה ובעלות תשובה במוסקבה בבית הכנסת "מארינא ראשצ'א", קבוצה אחת בהשפעת חב"ד והשניה בהשפעת הרב יוסף דוב סולובייצ'יק מבוסטון. ואילו 15 שנה קודם לכן בשנת תשכ"ה כאשר ר' בנימין כ"ץ שהה כחודש במוסקבה וביקר יום יום בבית הכנסת הגדול של מוסקבה, הוא לא ביקר אפי' פעם אחת במארינא ראשצ'א בגלל שהזהירו אותו שיש שם "מוסרים גדולים…".
י"ג – לסיכום
מידת הסכנה בישיבה המחתרתית בסמרקנד, והאם הייתה מציאותית או מדומה, ומה היה קורה אם היו הופכים את הישיבה ל"חצי רשמית" ומרחיבים בהרבה את מספר התלמידים, כלשונו של ר' ה.ז. "תלמידים מקרוב ומרחוק… לקרב עוד מאות צעירים". התשובה על השאלה הזאת תלויה בהכרת המצב בעיר סמרקנד, ובהתאם לשנות הפעילות.
ומסתבר שר' משה ניסלביץ', והחסידים המבוגרים והמנוסים שהיו אז בסמרקנד, הרגישו וידעו את הגבולות של הסובלנות של פקידי הק.ג.ב. המקומיים. ואם היה שייך באותו זמן לעשות ישיבה "חצי רשמית", בוודאי שהיו עושים את זה. ומסתבר שזה לא היה שייך בתנאי הזמן ההוא אפי' בסמרקנד, כי כשיש הרבה תלמידים זה דבר בולט מאוד, ואין ספק שהק.ג.ב. לא היה מאפשר את זה, (וכשמדובר על תלמידים מערים אחרות, אזי אין לק.ג.ב. צורך בשום התנכלויות ומעצרים, כי מספיק שישללו מהתלמיד את זכות השהייה בסמרקנד).
אבל בשנים קצת יותר מאוחרות, בעשר השנים האחרונות של המשטר הסובייטי, בהחלט היו ישיבות חצי רשמיות, ואפי' במוסקבה עצמה! כפי שהזכרנו קודם.
לסיום חובה לסכם ולהדגיש, שהפעילות המתוארת בספר "סמרקנד" מרשימה מאוד, והפעילים התגברו על סכנות אמיתיות. וכל הביקורת כאן היא רק על הסיום של הספר, בו ממעט ר' ה.ז. את מידת הסכנה שהיתה אחרי מות סטאלין, ועל ידי זה ממעט את גבורתם של אלה ששמרו בעצמם על חיים של תורה ומצוות, ובמיוחד את גבורתם של אלה שזיכו את הרבים, במסירות נפש.
חלק שני
על הפחד מקשר עם תיירים בברית המועצות
נושא: כל הפעולות להחזקת היהדות בברית המועצות היו חייבות להעשות רק על ידי היהודים המקומיים, כי לא היתה שום אפשרות לקשר ממשי עם תיירים מחו"ל, והדבר היחידי שהתיירים יכלו לסייע בו היה בהברחת תשמישי קדושה במידה מוגבלת
א – ליהודי ברית המועצות לא היתה שום אפשרות להיות בקשר ממשי עם תיירים מחוץ לארץ
ציטוטים מתוך ספרים
כדי שהקורא בן זמנינו יבין יותר טוב את העובדה שלא היתה לתיירים שום אפשרות להיות במגע עם אזרחי ברית המועצות בשנות החמישים והשישים, ואף מאוחר יותר, נצטט כאן כמה מובאות העוסקות בענין זה.
קטע מספר "הגחלת" של ר' עמנואל מיכלין עמוד 179:
"…התלמידים הוזהרו קשה מפני פגישות ומגעים כלשהם עם תיירים, שמבקרים לפרקים בבית הכנסת…"
קטע מתוך ספרו של תלמידו של ר' יעקב, ר' מרדכי ליפשיץ, "זכרונות פון גולאג" עמוד קסד – בתרגום חופשי מיידיש –
"…כידוע בבית הכנסת במוסקבה (כמו בכל בתי הכנסת המרכזיים בברית המועצות) היה "משגיח" מהק.ג.ב. שהיה מדווח לממונים שלו, את כל הפעולות ה"לא כשרות" שהיו בבית הכנסת.
המשגיח הזה היה גם מוסר לממונים שלו בק.ג.ב. אם היה מופיע בבית הכנסת, איזה "פנים חדשות", דהיינו לא מהמבקרים הרגילים בבית הכנסת.
באופן מיוחד היה ה"משגיח" הזה שם לב האם הגיע לעיר אורח מחו"ל, ואם כן היה מדווח על כך מיידית לממונים שלו בק.ג.ב. כדי שהם יוכלו לעקוב עם מי הזר הזה נפגש וכו'…
קטע מרתק ממכתבו החמישי של ר' יעקב לר' עמנואל מיכלין
והנה קטע מרתק ממכתבו החמישי של ר' יעקב לר' עמנואל מיכלין המתאר עובדה שהיתה, ממנה רואים שכאשר מישהו מתלמידי הישיבה הרשה לעצמו לדבר עם תיירים, הוא גילה על ידי זה שהוא סוכן של הק.ג.ב.
על ….. : הוא היה גם "תם", וגם "שאינו יודע לשאול", כעבור שנה התלבשו עליו הק.ג.ב. ופנה אחריהם. פעם למדנו ב"עזרת נשים" למעלה, והנה …. ראה שבאו תיירים מחו"ל, ואעפ"י שהיה איסור גמור לדבר עם תיירים, ובפרט לתלמידי הישיבה, ו…. תכף-ומיד עזב את השיעור, וירד למטה, והתחיל לדבר עם התיירים. אחד מה"דבדצדקי" (העשרימיה (ועד בית הכנסת) – העורך) ניסה להפריע לו, …. דחף אותו ואמר לו על תפריע לי, זה ענין שלי. ואז הבנתי שהוא נפל בפח.
מתוך כתבה בעתון "משפחה" על התלמיד ר' יעקב חיימוב
הושעה מישיבת "קול יעקב" בגלל קשר עם שני אנשי שגרירות ישראל
קטע זה מובא במאמרינו על ר' יעקב חיימוב
לאחר שנתיים כאשר ר' יעקב חיימוב היה בעירו בוכרה בחופשת הפסח, פגש שם שני נציגים מטעם השגרירות הישראלית, והוא הציג את עצמו בפניהם כתלמיד ישיבת "קול יעקב" במוסקבה. הם ביקשו אותו להתלוות אליהם בסיור בבית הכנסת, ונתנו לו סידור "תפילת בני ציון" שהביאו מארץ ישראל, וכן חוברת תחביר בעברית.
כמובן שזה נודע איכשהו לק.ג.ב. והם הורו בגלל זה לרב לוין ז"ל להשעותו מהישיבה!
הרב לוין הוכרח להשתדל בשבילו, ואחרי שר' יעקב חיימוב התנצל בק.ג.ב. הם הצליחו לבטל את ההשעיה…
ר' יעקב חיימוב אומר, שכל בחור בישיבת "קול יעקב" היה במעקב של הק.ג.ב. ועבר מסכת הפחדות.
תשובת הרבי מליובאוויטש לד"ר משה רוטשילד מבני-ברק
"לנסוע לרוסיה… וללמד שם" – "איך? והרי כל הבאים שם במגע עם תיירים מחוץ למדינה נחשד עליו וכו'"
גם ממענה הרבי מליובאוויטש שהתפרסם בספר "ר' מענדל" (על הרב החסיד וכו' ר' מנחם מענדל פוטערפאס ז"ל), אנו יכולים לראות שאפילו בשנת תשל"ח (1978) לא היתה שום אפשרות לתייר מחו"ל ללמד מילה בברית המועצות.
בספר "ר' מענדל" בעמוד – 67, מועתק קטע ממכתב הרה"ח ר' אפרים וולף ז"ל לרבי, ותשובת הרבי על מכתב זה.
והנה לפנינו הקטע מתוך הספר "ר' מענדל":
… במכתבו מי"ז אד"ר תשל"ח כותב הרה"ח ר' אפרים וולף לכ"ק אדמו"ר: "רמ"מ שי' פוטערפאס מסר לי שלפני שנים אמר לו כ"ק אדמו"ר שליט"א [ע"ד המחסור] בעניני מילה ברוסיה. אתמול כשנסע באווירון בדרכו לאה"ק פגש את ד"ר משה רוטשילד שי' מבני-ברק… ד"ר רוטשילד סיפר לרממ"פ שבחודש אלול כתב אל כ"ק אדמו"ר שליט"א בדבר נכונותו לנסוע לרוסיה או בוקרשט – יש לו דרכון שוויצרי – וללמד שם רופאים יהודים או סתם יהודים את מלאכת המילה, אבל עדיין לא קיבל מענה…
במענה על כך השיב לו הרבי … הרבי הקיף בעיגול את המילים "לנסוע לרוסיה… וללמד שם" וכתב "איך? והרי כל הבאים שם במגע עם תיירים מחוץ למדינה נחשד עליו וכו'. הדרך – באם רוצה- שיפנה באופן רשמי להקהילה במוסקבא ויציע הנ"ל. – מטעם המובן – אין כדאי שיזכיר שם ליובאוויטש".
תשובה ברורה לדילמה נוספת
האם זה היה דבר הגון וישר ללמוד וללמד בישיבת "קול יעקב"
אגב, בתשובה זו של הרבי מליובאוויטש אנו מוצאים תשובה ברורה לדילמה נוספת בה אנו עוסקים בספרנו זה, ושעוסקים בה בעוד ספרים. הדילמה היא, עד כמה זה היה הגון וכשר ללמוד וללמד בישיבת "קול יעקב" שנוסדה באישור השלטונות הסובייטיים והיתה תחת פיקוחם במשך כל זמן קיומה.
והנה אנו רואים שהרבי מליובאוויטש ממליץ לפנות באופן רשמי לקהילת מוסקבה, (שלא יכולה לעשות כלום בלי אישור של השלטון הסובייטי!), ואם הם ירשו לאזרח מחו"ל ללמד מילה (לאלה שיורשו על ידם!), הרי שלדעת הרבי, התוצאות תהיינה רצויות ומבורכות!
ואם כן גם בדילמה סבוכה זו, זכה ר' יעקב וכיון אל האמת. הוא נכנס לישיבת "קול יעקב" במוסקבה, ובתוך כותלי הישיבה ה"סובייטית" לימד תלמידים רבים שחיטה ומילה!
כמו כן יש בדברי הרבי הנ"ל אישור לפועלם של רבני מוסקבה הרב שלמה שלייפר ז"ל והרב יהודא לייב לוין ז"ל, ולפועלם של כל מורי ותלמידי הישיבה. (כמובן למעט את התלמידים ששימשו כמלשינים וסוכנים של הק.ג.ב.).
ב – מה יכלו תיירים לעשות ומה לא
היו בברית המועצות מקומות מיוחדים שבהם רצו השלטונות להראות לכל העולם שיש חיי דת יהודית בברית המועצות, והמקומות האלה היו פתוחים לביקור של תיירים יהודים מכל העולם.
אחד המקומות האלה, ואולי המקום הכי מטופח מבחינת השלטונות, היה בית הכנסת הגדול במוסקבה שברחוב ארחיפובה. בתוך בית הכנסת הזה היה רב רשמי, וכן היו בו משרדי הקהילה היהודית הדתית של מוסקבה, והיתה בבית כנסת זה גם מקוה טהרה לנשים.
השלטונות היו מעוניינים שבבית כנסת זה יתקיימו תפילות קבועות, וכן שיעורי תורה קבועים, כדי שכל העולם יוכל לראות שיש חיי דת "חופשיים" בברית המועצות…
אך מובן מאליו שבית כנסת זה היה מלא גם בסוכנים של השלטונות שהיה עליהם לדווח על כל הנעשה ועל כל המבקרים בבית הכנסת. ולכן המבקרים הרגילים בבית הכנסת היו יהודים קשישים וכדו'. וכל יהודי שהיה בא לבית הכנסת היה מודע לכך שיש כאן עין רואה ואוזן שומעת, ובמילא היה מתנהג כפי שמתחייב במצב הזה.
וכאן מצד אחד היה אפשר לפגוש בתיירים יהודים מכל העולם, אבל כמובן שהיה צריך כל הזמן להזהר שלא לעבור את הקווים האדומים.
רבים מהתיירים היו משתדלים להביא לברית המועצות תשמישי קדושה, אבל עמד בפניהם הקושי איך להעביר אותם לידיים הנכונות. ובספרנו זה מסופר הרבה על הנושא הזה של תשמישי קדושה שהביאו תיירים לבית הכנסת.
ייתכן שנוצרו גם אפשרויות של שיחה קצרה עם תייר יהודי מחו"ל, אבל גם כאן צריך לזכור שזה היה יכול להיות רק במינון מאוד קטן ובצורה מאוד זהירה ומחושבת. כל יהודי ידע לחשב את מידת הסיכון בהתאם למצבו האישי. אינו דומה יהודי קשיש שכבר לא עובד בשום מקום, ליהודי צעיר שעובד באיזושהי משרה ממשלתית וכדו' או שהיהודי הזה כבר ישב פעם במאסר או שיש לו סיבה לחשוש שהוא יכול להפסיד את זכות המגורים במוסקבה וכדו'.
כל זה מדובר על מיפגש אקרעי קצרצר וזהיר מאוד במקום ש"מתאים" באופן רשמי מפגשים מסוג זה, (ועל אנשים שיש להם סיבה מיוחדת לא לפחד כל כך). אבל מחוץ למקומות כאלה לא יעלו על הדעת שום מפגשים עם תיירים, וכן גם במקומות האלה עצמם לא יעלו על הדעת שום מפגשים שחורגים ממפגש מזדמן וקצרצר וכמובן במקום גלוי לעין כל.
כשיש את ההבנה הפשוטה הזאת של המצב שהיה ברוסיה הסובייטית, יובן היטב מענה הרבי הנ"ל לד"ר משה רוטשילד, שאין שום אפשרות לקשר רציני בינו (כתייר) לבין יהודי בברית המועצות, ולכן אין שום אפשרות שהוא ילמד מילה ללא אישור רשמי של השלטונות.
ושוב צריך לציין ולהזכיר שמענה הרבי לד"ר משה רוטשילד היה בשנת תשל"ח – 1978, וכמובן שבשנים קודמות היה המצב עוד יותר מסוכן.
ג – לעיין היטב בפרקים על שליחותו של התייר ר' בנימין כ"ץ
כל המעיין בספרנו בפרקים העוסקים בשליחותו של ר' בנימין כ"ץ בשנת תשכ"ה – חורף 1964, יחוש את רמת היחס הצונן שהיה אפשרי בין תייר יהודי ויהודי ברית המועצות. וכאן מדובר לא על תייר רגיל אלא על חסיד חב"ד שהיה בשליחותו של הרבי מליובאוויטש דהיינו שבוודאי היה בטוח שיש לו כוחות מיוחדים של הרבי, ובכל זאת הוא נקט בכל צעדי הזהירות האפשריים, וכפי שתידרכו אותו קודם יציאתו לשליחות זו.
ד – לרבני מוסקבה היה קשר מאולץ ומסוכן עם משלחות רבנים שבאו מחו"ל
נכתב בספרנו על משלחות רבנים מחו"ל שהיו נפגשים עם הרב שלמה שלייפר ז"ל והרב יהודה לייב לוין ז"ל, וגם כאן צריך כמובן לא להתבלבל, ולהבין במה מדובר.
ייתכן מאוד שהרבנים של מוסקבה היו מעדיפים שלא להפגש כלל עם הרבנים מחו"ל, כי הם בוודאי חששו שיכול לצאת מזה נזק עבורם, אבל התפקיד שלהם חייב אותם להיפגש עם המשלחות האלה.
כמובן שהפגישות האלה התקיימו תמיד בנוכחות של אנשים נוספים מהקהילה שהיו סוכנים של השלטונות, ולכן מבחינה מסויימת זה הוריד את רמת הסיכון עבור הרבנים של מוסקבה. אבל מצד שני ייתכן מאוד שהפגישות האלה גרמו לנזק רציני לרבנים של מוסקבה, כי הרבנים מחו"ל היו יכולים לשאול כאלה שאלות שהיו דוחקות את רבני מוסקבה למצבים מביכים ומסוכנים, כי הם נאלצו לומר דברים שלא מצאו חן בעיני הסוכנים שהיו נוכחים בפגישות.
ה – לא להתבלבל בתקופות השונות
אם היום בשנת תשע"ח – 2018, מישהו יסע לרוסיה ויראה את היהדות המשגשגת שם, ואת חופש הדת לכל יהודי החפץ בכך, כמובן שהוא לא יסיק מזה שכך היה גם בזמן רוסיה הסובייטית, אלא יבין שאלו מצבים שונים לחלוטין.
כך גם כל המתעניין במצב היהדות בברית המועצות הסובייטית, חייב תמיד לזכור להתאים את עצמו לתקופה המסויימת בה הוא עוסק.
ולכן לדוגמא כל הקורא על הרבנים והתיירים שביקרו ברוסיה בראשית שנות השמונים, או באמצע שנות השמונים או בסוף שנות השמונים, לא יכול ללמוד מזה כלום על מה שהיה בשנות השבעים או בשנות הששים או בשנות החמישים.
ו – גם זו לטובה – חוסר ההבנה גרם לכתוב ספר זה
ידוע ומפורסם המעשה ברבי נחום איש גם זו, שגם מדבר שנראה לדבר מאוד לא טוב, יצא בסופו של דבר תועלת גדולה ונפלאה.
כך גם בענינינו כל הבלבול שיש ושהיה בהבנה של מצב היהדות בברית המועצות בתקופות השונות, הוא זה שהכריח את ר' יעקב ועוזריו לאסוף חומר רב ומהימן שמהווה את הבסיס לספר הזה.
ז – בעזרת ה' הספר הזה יתן תיאור אמיתי וימנע ספרות בדיונית
יש ספרות בדיונית שניכרת מיד לעין, אבל יש ספרות בדיונית יותר גרועה, וזה כאשר הדברים עצמם אינם נכונים, אבל הקורא יכול לטעות ולחשוב שזו האמת. כאשר קוראים דברים שהם אמיתיים זה יכול להביא תועלת אמיתית, אבל כאשר הדברים מנותקים מהמציאות זה לא יכול להביא שום תועלת.
ובענינינו, כאשר הקורא יקרא על יהודים שבאמת מסרו את נפשם למען היהדות שלא על מנת לקבל פרס, והקורא גם יקרא על הקשיים האמיתיים שאיתם הם התמודדו, ויקרא תיאור אמיתי על הדרך בה הם התמודדו עם הקשיים, כל זה ללא ספק יכול להיות מורה דרך לקורא הספר, ויכול להביא לו תועלת גדולה בחייו הוא.
אבל כאשר הקורא יקרא על גבורים דמיוניים שעשו דברים דמיוניים, הוא בעצם יקרא דברים לא מציאותיים, ולא רק שזה לא יכול להביא שום תועלת, אלא זה גם עלול להשחית את נפש הקורא. לכן אין ספק שכל ספר שמתאר עובדות אמיתיות והתמודדויות אמיתיות, הוא ספר נחוץ מאוד.
בנוגע להתמודדות של יהודי רוסיה הסובייטית יש ב"ה ספרים אמיתיים, אבל הספרים עוסקים בהתמודדויות שפרוסות על תקופות שונות ועל תחומים שונים, ולכן יש חשיבות גדולה בספר הזה שמדבר בעיקר על התקופה שאחרי מלחמת העולם השניה עד שנת תשכ"ז, ועל הנושא הספציפי המתרכז בעיקר בתחום המילה והשחיטה שעל כל זה אין כמעט מידע. אין ספק שזהו ספר ייחודי ונחוץ מאוד, ובעזרת ה' הספר הזה יתן לקורא תמונה אמיתית ותועלת אמיתית.
ח – משל למלך שנתן שדה לאוהבו…
רש"י מסביר את סמיכות הפרשיות של מחלוקת קורח ומתנות הכהונה על ידי משל, וזה לשון רש"י:
"משל למלך שנתן שדה לאוהבו ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין; בא אחד וערער על השדה. אמר לו המלך, כל מי שירצה יבא ויערער לנגדך; הריני כותב וחותם לך ומעלה בערכאין. אף כאן …"
וכך בענינינו, צריך לראות את חסדי ה' הנסתרים בכך שסיבב את הסיבות שר' יעקב ירגיש שהציבור הרחב לא מבין ולא מאמין ולא מודע למה שהיה ברוסיה בתחום השחיטה והמילה בתקופה שאחרי מלחמת העולם, ולכן לא היה לו מנוס והוא הוכרח לאסוף עדויות ומסמכים רבים כדי לבסס את המידע על העבודה האדירה והמוצלחת בהצלחה אלוקית שלו ושל תלמידיו.
ואם ישאל השואל, ומה היא השדה שנתן המלך לאוהבו? הרי הדבר פשוט מאוד! וכי יש מתנה גדולה יותר מכך שהקב"ה זיכה את ר' יעקב ואת תלמידיו בזכות הנפלאה הזאת, להיות מזכי הרבים בענין שחיטה ומילה, ובקנה מידה כל כך גדול, ובברית המועצות בשנים ההם, בתנאים של מסירות נפש ממש!
ואם ישאל השואל, ומה יועיל זה ליורשיו של ר' יעקב, שלא הוריש להם לא ממון רב ולא נכסים מרובים? הרי גם זה פשוט, וכי יש לך ירושה גדולה יותר מזכות אבות שתעמוד לזרעו אחריו! וראוי לצטט כאן שוב את הברכה בסיום המכתב של ר' אהרן חזן ור' ישראל פרידמן.
"…כל הכבוד לידידינו ר' יעקב "נוצר תאנה יאכל פרי'ה" …בזכות זה יזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ויגדל את בניו לתורה לחופה ולמעשים – טובים ולרוב נחת, בביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון!…"