א. מתוך ספר "הגחלת" ב. מתוך הספר "זכרנות פון גולאג" ודיון במובאות ג. קטעים מבטאון "קול סיני" ודיון במובאות ד. קטע מתוך ספר "המאבק והניצחון", ודיון בו
מתוך ספר הגחלת
השתדלותו של הרב שלמה שלייפר ז"ל לקבל את הרשיון לפתיחת הישיבה במוסקבה
בספרנו סופר באריכות על התוצאות החיוביות שנתאפשרו על ידי פתיחתה של ישיבת "קול יעקב" במוסקבה.
ואף שלכאו' אין זה משנה ביוזמת מי נפתחה הישיבה, העיקר הוא שב"ה קיומה איפשר להעמיד כמה עשרות של שוחטים ומוהלים מומחים ויראי שמים, ששימשו את יהודי בריה"מ, (והיו גם תלמידים שקיבלו סמיכה לרבנות, וגם אלה שלא קיבלו סמיכה ממש, גם הם רכשו ידיעות רבות בהלכה, כל אחד כפי כשרונותיו והשקעתו), אך כיון שיש ספרים בהם כתוב, שהישיבה במוסקבה נפתחה בפקודת הק.ג.ב. וזה משכיח ומגרע את זכותו של הרב שלמה שלייפר ז"ל, שכל כך השתדל ועמל כדי לפתוח את הישיבה, לכן חשוב להביא את דבריו של ר' עמנואל מיכלין בספרו "הגחלת", שם הוא כותב באריכות שהישיבה לא נפתחה ביוזמת השלטונות, אלא שחותנו הרב שליפר ז"ל הוא זה שיזם והשתדל מאוד לקבל מהשלטונות את הרשיון לפתוח את הישיבה. נצטט כאן כמה קטעים על כך מעמודים 166-7, 175-6, בספר "הגחלת".
"…ובשנים שלאחר המלחמה, בעת שבתו על כסא הרבנות במוסקבה, היה הדבר מדאיגו ומסעיר את רוחו, והוא שאל את עצמו: קהילתנו זו מה תהא עליה? מי יספק לנו בעתיד את כל צרכינו הרוחניים? התשובה המובנת מאליה היתה: יש לארגן פה, במוסקבה, ישיבה…
התיק של "הישיבה" בסוביט לענייני דת הלך ונתמלא בפניות מרובות בכתב ובעל פה של הרב שליפר אל ראש מועצת הסוביט פוליאנסקי. אולם רק בעבור שנים, כשהגיע זמן ה"הפשרה" היחסית, כשבתוך הכלל קיבלה גם הדת היהודית הנחות כלשהן – הוציאו את התיק מנרתיקו והתחילו לדון בדבר…
לא ברור מה היה הנימוק המכריע שהיטה את הכף, על כל פנים יום אחד חזר הרב שליפר מביקורו אצל מנהלו של הסוביט לעניני דת במוסקבה – בשאפוצ'ניקוב – והוא עליז ושמח ומצב רוחו מרומם. תיכף קרא לאסיפה את מקורביו, בעיקר – מבני העליה שבהם, והשמיע להם בשורה טובה, שסוף כל סוף קיבלנו רשיון להקים ישיבה במוסקבה…"
"…ובכן הושיב אותי הרב (הרב שליפר הושיב את חתנו ר' עמנואל מיכלין) לכמה ימים עד שעת לילה מאוחרת לכתוב בשמו מכתבים לקהילות שעוד היו קיימות בשנים ההן… ואני במיטב יכולתי תיארתי להם את תמונת מצבה הקשה של היהדות וסיכויה הקודרים, ולעומת זה – מה רבה השמחה בגלל ההזדמנות שנוצרה עכשיו, להקים ישיבה ברוסיה במרכז הארץ, ועוד הגשתי להם אינפורמציה ממצה על תנאי חייהם של התלמידים כל זמן היותם בישיבה – על כך שתנאי הדיור יהיו טובים, שלא יהיה התלמיד גלמוד בעיר הגדולה והזרה לו, אלא בתוך סביבה של חברים, שהתזונה תהיה משובחת, 3-4 ארוחות ביום, שהתלמיד יקבל סטיפנדיה (= קיצבה) מספיקה לו אם הוא רווק, ואם הוא בעל משפחה – יקבל מענק גם עבורה, וכו'.
בסיום המכתב הופנתה אל כל הקהילות בקשה כפולה: לחפש ולמצוא במחניהם את כל הראויים והרוצים להתקבל לישיבה ולעוררם לכך, וגם לתמוך בישיבה בכסף מקופת הקהילה.
כתגובה על המכתבים האלה וה"קול קורא", שנשלחו לערים שונות, התחיל הרב שליפר לקבל מכתבים מאנשים וממקומות שונים, בהם מודיעים כותביהם על רצונם להיות מועמדים להתקבל ללימוד בישיבה ומוסרים אינפורמציה ראשונה על עצמם.
כמובן, לא היתה לו לרב סמכות מלאה להחליט את מי לקבל לישיבה ואת מי לא לקבל, והוא העביר את המכתבים האלה לסוביט לענייני דת. כשהוא מצרף את חוות דעתו לגבי כל אחד מהם.
בתגובה שלח הסובייט לענייני דת למועמדים שאלונים ובהם עשרות שאלות כדי לקבל מושג מלא על כל הדברים המעניינים אותו ואין ספק שהשלטונות לא הסתפקו גם בכך, אלא דרשו מידע מסניפי הערכאות המקומיים. לפי חקירות ודרישות אלו סיננו את רשימת המועמדים, בקפדנות עד כדי כך, שמכל רוסיה המרכזית (חוץ ממוסקבה) ומאוקראינה נתקבלו רק 2-3 אנשים…"
עד כאן מספר "הגחלת"
ב'. מתוך הספר "זכרנות פון גולאג"
מאת ר' מרדכי ליפשיץ תלמידו של ר' יעקב שהיה אחד מתלמידיה הראשונים של ישיבת "קול יעקב"
בספרנו הבאנו פרטים רבים הקשורים בישיבת "קול יעקב" במוסקבה, הדברים נמסרו ממקור ראשון, על ידי ר' יעקב שהיה מורה הישיבה לשחיטה ומילה, ועל ידי ר' עמנואל מיכלין שהיה חתנו של הרב שלמה שלייפר ז"ל, מייסד הישיבה. אנו רואים לנכון להביא כאן גם מזכרונותיו של ר' מרדכי ליפשיץ, שהיה מתלמידיה הראשונים של ישיבת "קול יעקב", והוא כותב על הישיבה באופן חיובי מאוד, ובדבריו בולטת מאוד האהדה והחיבה והכרת הטוב שהוא חש כלפי הישיבה.
הערה: במאמר הדן באיזה שנה נוסדה ישיבת "קול יעקב", מצויין שיום החגיגה הרשמי של פתיחת הישיבה היה בד' שבט ה'תשי"ז, אך ייתכן שהלימוד עצמו התחיל קצת לפני כן.
עמוד קלג – תרגום חופשי מיידיש
תשי"ז (1957) – הישיבה לרבנים במוסקבה
בשנת 1957 באה הידיעה שעומדת להיפתח ישיבה במוסקבה, בה יוכשרו התלמידים להיות רבנים שוחטים מוהלים וחזנים.
מובן ששוחט (או מוהל וכדו') שיהיה לו אישור שהוא סיים את ישיבת מוסקבה, הרי שיסתכלו עליו לגמרי אחרת, עם הרבה יותר כבוד, מכמו שהסתכלים על אחד – כמוני למשל – שלמד שחיטה בסתר בצ'רנוביץ.
לכן החלטתי, שכדאי לי לנסוע למוסקבה ולהתקבל שם לישיבה ולקבל מהישיבה שם סמיכה לשוחט.
אומר ועושה, נסעתי מיד למוסקבה, ובבואי לשם נתקבלתי לראיון אצל הרב שלייפר, רבה הראשי של מוסקבה, שעמד בראש הישיבה המתייסדת…
הרב שלייפר התעניין מי אני ומאין אני. עניתי לו על הכל, והוספתי, שיש במוסקבה שזוכרים אותי מהזמן שהייתי בקייב, וביניהם יעקב הורנשטיין ואחרים, התשובות שלי נתקבלו אצלו…
זמן קצר אחר כך נבחנתי על ידי הרב זלמן נתן והרב סנדלר, שתפקידם היה לבחון את החפצים להתקבל לישיבה החדשה. הרב סנדלר לקח מסכת קידושין, ואמר לי ללמוד לפניו, כנראה שהלימוד שלי היה טוב בעיניו, והוא הסכים לקבלני כתלמיד בישיבת מוסקבה החדשה…
לאט לאט הגיעו למוסקבה תלמידים מכל המקומות… וביניהם באו גם תלמידים מגרוזיה שרצו ללמוד את אומנות הזביחה, כי בגרוזיה היו נחוצים מאד שוחטים…
בין התלמידים שבאו אני זוכר את העשל הורוביץ (גורביץ') מריגה. הוא היה "מציאות שלימה", הוא גם היה חזן טוב, וכמובן שהוא התקבל לישיבה…
עם הזמן חיפשו ומצאו מלמדים לישיבה, ר' חיים כץ תלמיד של החפץ חיים, והרב יהודה לייב לוין, שהיה אח"כ הרב הראשי של מוסקבה…
התחילו ללמוד מסכת חולין, וקצת את הספר "שמלה חדשה", הלימודים היו די טובים.
בחצר הישיבה הוקמו מטבח וחדר אוכל עבור התלמידים, והמשגיח היה אחד מאנ"ש, בערל ריקמן, והוא אמנם הקפיד מאד שהבשר יוכשר כראוי, ושלא יערבבו חלילה בשרי עם חלבי, ומובן שעם כזה משגיח יכולתי להרשות לעצמי לאכול מהמטבח הזה.
איזה זמן אחר פתיחת הלימודים בישיבת מוסקבה, נפטר רבה של מוסקבה הרב שלייפר, והרב לוין ששימש כראש הישיבה נתמנה במקומו לרבה הראשי של מוסקבה…
חיפשו כעת ראש ישיבה במקומו של הרב לוין, ומצאו את ר' שמעון טרעבניק – אחיו של ר' נחום טרעבניק – גם הוא תלמיד של ה"חפץ חיים" זצ"ל, חברו של המלמד ר' חיים כץ, והוא נתקבל כראש הישיבה החדש בישיבת מוסקבה. ר' שמעון טרעבניק היה איש אלוקים...
איזה זמן אחרי שהתחלנו ללמוד את דיני השחיטה… התחלנו להתאמן בשחיטה מעשית של עופות בבית השחיטה של עופות של מוסקבה (שהיה בחצר בית הכנסת הגדול, שם גם היתה הישיבה – הערת העורך), השוחט הרישמי שם היה ר' יעקב אלישביץ, ובאופן בלתי רשמי, שחטו שם גם, שמעון גייסינסקי, איציק קוצינאק ויוסף מאסיעיו.
לעומת זאת הלימוד המעשי של שחיטת ובדיקת גסות, היה הרבה יותר קשה ומסובך. כי לא היה בית שחיטה של גסות, והיו שוחטים בחצרות של גויים. במיוחד היה קשה כאשר היה שלג או גשם, והיה גם קשה לבדוק אז את ה"חלף". אך לא היתה ברירה וכך למדנו שחיטה מעשית של גסות.
במוסקבה היו אז שני שוחטים של גסות, יוסף מאסייעיו, ואיציק קוצינאק. התחלנו ללכת לכפרים, והיה קשה כי שחטנו בחצרות והיה קר ורטוב, ושם היינו גם עושים את הבדיקת פנים וכו' וכו'.
וכך הוה, בישיבת מוסקבה למדתי לשחוט בהמות גסות.
אנו לומדים להיות מוהלים
באותו זמן שלמדנו את אומנות הזביחה, התחלנו ללמוד גם את אומנות המילה…
אף שהיו אז במוסקבה כמה מוהלים, אך יעקב השוחט הנ"ל, נחשב ל"פרופסור", המומחה במקצוע המילה, הציבור אחז ממנו מאוד, ואומנם אצלו הלכנו ללמוד את מקצוע המילה…
אנו מקבלים קיצבה מישיבת מוסקבה
היות ובכל התקופה בה למדנו בישיבת מוסקבה לא עבדנו, ולא היתה לנו אפשרות לשלוח פרנסה למשפחות שלנו – לכן קיבל כל אחד קיצבה מהישיבה, כמדומני בסך מאה רובל לחודש. ובאותו זמן זה היה סכום.
תשי"ח (1958) – אנו מסיימים את הלימודים ומתייצבים לבחינה.
(הערת העורך – כיון שהישיבה נפתחה בסוף תשט"ז או בתחילת תשי"ז, כנ"ל, יוצא שהם למדו, לא שנה, אלא כשנה וחצי, ובמיוחד ששנת תשי"ז היתה שנה מעוברת).
כך למדנו שנה שלימה בישיבת מוסקבה, בה למדנו את הלכות שחיטה ומילה, וכן שחיטה ומילה מעשית.
הרב לוין קרא לנו ואמר שיש מחסור בשוחטים ומוהלים בברית המועצות, ולכן הגיע הזמן להתייצב לבחינות, כדי להיות שוחטים ומוהלים מוסמכים…
התנגדותו של הרב מליעפלי (רבה של לנינגרד) לישיבת מוסקבה
(הרב לובאנאוו), רבה של לנינגרד, הסתכל בחשדנות על ישיבת מוסקבה וסבר שכל התלמידים שם הם קומוניסטים מהקומסומול, וקשורים לק.ג.ב. ואינם יודעים ללמוד כלום…
וכאשר הגיעה עונת הבחינות הזמינה ישיבת מוסקבה את רבה של לנינגרד לבא בעצמו ולבחון את התלמידים, והוא אומנם הביע את חפצו לבא ולבחון את התלמידים.
כאשר הגיעה הטלגרמה שהרב מליעפלי מגיע, דאג ראש הישיבה הרב לוין שתלמידי הישיבה ילבשו בגדים יפים וילכו לקבל את פניו של הרב מליעפי, כי הוא אומנם היה רב חשוב מאוד.
מלבד רבה של לנינגרד הרב מליעפלי, הזמינה ישיבת מוסקבה לבחון את התלמידים גם את האדמו"ר ממחנובקה, שהביא איתו את השוחט שלו (ר' שמעון גייסינסקי? – העורך), כדי שהשוחט יוכל גם כן לשאול את השוחטים כמה שאלות.
הרב מליעפלי משתתף בבחינת התלמידים, ומתרשם לטובה מישיבת מוסקבה
המבחן של קבוצת התלמידים הראשונה, של ישיבת מוסקבה, התקיים בה' שבט תשי"ח (1958).
הרב מליעפלי התרשם מאד מהתלמידים המסיימים של ישיבת מוסקבה, הן מהידיעות שלהם במה שלמדו, והן מהמראה שלהם. הוא ראה שהם באמת תלמידים הגונים ויראי שמים, ובעלי צורה, (לא כמו שהוא חשד קודם), באופן מיוחד הוא התרשם מתלמידי גרוזיה, שהיו יראי שמים אמיתיים.
הרושם הטוב שהתלמידים המסיימים עשו על הרב מליעפלי התבטא גם בכך, שלפני כן היתה דעתו שאין לתמוך בישיבת מוסקבה. אבל כעת הוא הביע את דעתו, שזו מצווה לתמוך בישיבה.
אנו נהיים מוסמכים להיות שוחטים ומוהלים
לאחר שעברנו בהצלחה את המבחנים של השחיטה, נתנו לנו "קבלה" ו"הודעה" הן לשחיטת עופות והן לשחיטת גסות. (אנו באמת קיווינו מאד לקבל סמיכה גם לגסות, ולכן חזרנו היטב את כל חמשת הסימנים ב"שמלה חדשה").
השוחטים של מוסקבה – ביניהם גם שוחט חסיד ליובאוויטש, העידו עלינו, שאנו ראויים להיות שוחטים בישראל.
אחרי שעברנו את המבחנים של מילה, קיבלנו גם (אישור?) להיות מוהלים מוסמכים.
עד כאן מהספר "זכרונות פון גולאג"
דיון בהנ"ל
מכתיבתו של ר' מרדכי ליפשיץ, אנו מתרשמים שיש לו רגש גדול של כבוד והכרת טובה לכל מה שקשור לישיבת "קול יעקב", לרבני הישיבה שעמם למד את הלימודים העיוניים, לר' יעקב שלימדו שחיטת עופות ומילה, לשוחטים שמהם למד שחיטת גסות, לתמיכה שקיבל מהישיבה, ולחדר האוכל של הישיבה. וכן רואים שתלמידי הישיבה היו יראי שמים.
וכיון שר' מרדכי ליפשיץ היה בפועל מתלמידיה הראשונים של הישיבה, במשך כשנה וחצי, וכיון שנאמונתו והיראת שמים של ר' מרדכי ליפשיץ אינם מוטלים בספק, אם כן דבריו בספרו משמשים כ"תעודת יושר", למייסדי למורי ולתלמידי הישיבה.
כמובן שגם ר' מרדכי ליפשיץ ידע היטב (כמו שידע זאת כל אזרח בברית המועצות), שיש סוכנים של הק.ג.ב. המפקחים על כל הנעשה, אך החידוש הוא כמובן בדברים החיוביים, שאינם מפורסמים כל כך.
ואומנם כדי לאזן את "התמונה הוורודה", נביא מתוך ספרו (עמודים קסב-קסד) כמה ציטטות (בתרגום חופשי), המספרות על נוכחות הק.ג.ב. בקהילת מוסקבה.
"…אני זוכר שראש-הקהל של קהילת מוסקבה היה אחד בשם מיחאלקאוויטש… בהיותו בחרסון, הוא היה מפקד בק.ג.ב…"
"…כידוע בבית הכנסת במוסקבה (כמו בכל בתי הכנסת המרכזיים בברית המועצות) היה "משגיח" מהק.ג.ב. שהיה מדווח לממונים שלו, את כל הפעולות ה"לא כשרות" שהיו בבית הכנסת.
המשגיח הזה היה גם מוסר לממונים שלו בק.ג.ב. אם היה מופיע בבית הכנסת, איזה "פנים חדשות", דהיינו לא מהמבקרים הרגילים בבית הכנסת.
באופן מיוחד היה ה"משגיח" הזה שם לב האם הגיע לעיר אורח מחו"ל, ואם כן היה מדווח על כך מיידית לממונים שלו בק.ג.ב. כדי שהם יוכלו לעקוב עם מי הזר הזה נפגש וכו'…"
ג'. קטעים מבטאון "קול סיני"
מיום ה' ניסן תשכ"ו.
המטרה בהבאת הקטע הראשון מבטאון "קול סיני", היא כדי לתת לקורא כלי להתרשמות בלתי אמצעית להסתכלות שלילית של המערב על מצב היהדות בברית המועצות בכלל, ועל "חוסר התועלת" שיצא מישיבת "קול יעקב" בפרט. ועל ידי זה יובנו קצת דברי ר' יעקב במכתבו לר' עמנואל מיכלין, שנצטט אותם כאן שוב.
אך באותו בטאון "קול סיני" יש גם מאמר של הרב ד"ר צבי הרכבי על הרב לוין רבה של מוסקבה, ובו יש קטע המפרט את תוכנית הלימודים שהיתה בישיבה, ונצטט גם קטע זה, שממנו יש התרשמות יותר חיובית על הישיבה. (אלא שתוכנית הלימודים מובאת שם כציטוט של דברי הרב לוין רבה של מוסקבה, ואם כן היא לא אמורה לעורר אימון של הקורא המערבי…).
ותחילה נביא כאן שוב את דברי ר' יעקב במכתבו לר' עמנואל מיכלין
…דע כי כל הסופרים, … , עתונים וכ"ע, ספרים וכל מיני מחקרים, הן בארץ והן בחוץ לארץ, זה שנים רבות כתבו: זה בכה וזה בכה. אחד כתב: שאומנם יש ישיבת – "קול יעקב" אבל רק בשביל תיירים, שני כתב: שאין כל ישיבה ושזה רק אחיזת עיניים, שלישי כתב : שמן הישיבה במשך חמש שנים יצאו רק שני רבנים, – פ. והרב העשל גורביץ שלמד מלפנים בישיבת "נוברדוק". על שוחטים, מוהלים ואחרים אף מילה.
כלומר: ישיבת "קול יעקב" שנתייסדה אך ורק כדי להכשיר: רבנים, שובי"ם מוהלים, חזנים סופרים-סת"ם וכו', (ולא כמו ישיבות בעבר ובהוה שלומדים שם רק תורה, ואח"כ כל מי שרוצה יכול ללמוד מלאכת קודש), לא הצליחה להכשיר אף רב אחד, אף שו"ב אחד ואף מוהל אחד וכו' מיום הוסדה ועד עתה.
ובדעת הקהל, נשרשו הדברים האלה עמוק עמוק, שכן זה "אמת" כל מה שכותבים העתונים וכ"ע ספרים ומחקרים וכל מי-ומי שדשו ביהדות רוסיה. ע"כ אפשר לנבא ולחזות, שכל אלו ירימו צעקות, ויסתערו עליך מכל הצדדים, מפנים ומאחור, כדי לדחוק את רגליך ואת הספר, בהסתמך על כל המחקרים האלה. קשה להאמין שהם ירפו מעליך בנקל, ושאופפם אלם ודומיה, בלי לשלוח איליך חיצים ובליסטראות. (אני חושב שאתה לא צריך להזכיר את שמם בכלל בהקדמה.)
הקטע מבטאון "קול סיני", ה' ניסן תשכ"ו היוצר תדמית שלילית על הישיבה – עמוד 164
מתוך רשמי ביקור בבריה"מ מאת "בן עמי"
…הרי ביחס לדת היהודית "הסתפק" השלטון ב"ישיבה" ליד בית הכנסת במוסקבה הקיימת למראית העין בלבד, מי שלא ראה מקרוב את הישיבה הזאת, לא ראה מוסד דל ועלוב מימיו. מספר בחורי הישיבה לא עלה מעולם על "שיא" של תריסר היהודים האשכנזים שביניהם, גילם הממוצע עלה על ארבעים, וכמה יהודים צעירים מגרוזיה ומבוכרה, שהצליחו בקושי להכנס לישיבה, היו בפחד מתמיד שמא עושים הם מעשה בלתי חוקי בניגוד לרצון השלטונות, לא עבר זמן רב ונאסר עליהם בכלל לבקר בה, כיום "לומדים" בישיבה בסך הכל שלשה-ארבעה תלמידים.
רמת הלימודים – אם אפשר בכלל לדבר על "רמה", נמוכה ביותר. ספרי לימוד כמעט ואין, "הישיבה" לא היתה ואיננה מסוגלת להעניק לתלמידיה סמכות כל שהיא, הפלא הוא כי "מוסד" זה הנתון תחת פיקוח מתמיד וחמור של השלטונות קיים בכלל. עובדה זאת יש להסביר ראשית כל, במסירות הנפש הנפלאה של כמה מזקני "תלמידי חכמים" הנותנים "שעור" בש"ס ובפוסקים לתלמידים הספורים, ושנית, בעובדה שהשלטונות הסובייטים מעוניינים לקיים איכשהוא את השלד והשלט הזה, שלא יתפורר לגמרי, על מנת שיוכלו לטעון במערב כי "גם ליהודים יש סמנריון דתי משלהם", וכי "העובדה שלומדים בו רק פחות מחצי תריסר תלמידים, מוכיחה בעליל, שהיהודים עצמם אינם מעונינים בכל העסק הדתי הזה, – "ומה השלטונות כי ילינו עליהם?".
דיון בקטע היוצר תדמית שלילית
לו היה נכתב על מצב הישיבה בשנת תשכ"ו בלבד, כי אז היו הדברים לא רחוקים מהמציאות. אך כיון שהכותב מתייחס לכל מה שהיה בישיבה מאז נתייסדה (בד' שבט תשי"ז), ""הישיבה" לא היתה ואיננה מסוגלת להעניק לתלמידיה סמכות כל שהיא" הרי שהוא טעה מאוד בכל הענין.
איך אפשר לא להעריך את העובדה (שכל כך הארכנו לכתוב עליה בספר זה), שבישיבה זו נתאפשר ללמד עשרות תלמידים שחיטה ומילה, הן תלמידים אשכנזים, והן תלמידים מגרוזיה ומבוכרה. וכפי שנכתב וצוטט מעדותם של התלמידים עצמם, כל אחד מהתלמידים למד שם במשך שנה או אף שלש שנים ויותר, והתלמידים יצאו משם תלמידי חכמים ושוחטים ומוהלים מומחים, ושרתו קהילות רבות בכל רחבי ברית המועצות במשך שנים רבות,
וכל זה לא בארץ ישראל או בברוקלין, אלא תחת המשטר הסובייטי!
מכאן מוכח בבירור, שהנעשה בישיבת "קול יעקב" במוסקבה, לא היה ידוע כלל ליהדות העולם החופשי.
הקטע מבטאון "קול סיני", ה' ניסן תשכ"ו היוצר תדמית יותר חיובית על הישיבה – עמוד 163
מתוך כתבה של הרב ד"ר צבי הרכבי על רבה של מוסקבה הרב לוין ז"ל
[בתחילה היו בה כ-20 תלמיד, כיום אחד או שניים… על הישיבה ועל עצמו פירסם הרב לוין בסמוך להיבחרו בתקופון באנגלית "זיוניסט רקורד" בדרום אמריקה (כנראה בדרום אפריקה – העורך), ביוהניסבורג].
תכנית הלימודים היתה רחבה, ולמדו בה: חומש, נ"ך, משנה, גמרא, שחיטה, מילה כתיבת סת"ם, עברית, תולדות האומה ותורת היהדות [לשון הרב לוין מכאן שרוב התלמידים היו מגרוזיה [ושאינם נזקקים ליידיש יודעים עברית] היו הלימודים בישיבת מוסקבה בעברית, שבה שולט הרב לוין גם בהברה ספרדית
(מקטע זה משמע שהמידע המועט שהרב ד"ר הרכבי כותב על הישיבה, מבוסס רק על הפרסום של הרב לוין בתקופון הנ"ל, ואם כן לגבי הקוראים הנכונות של המידע, היא בערבון מוגבל ביותר, שהרי המידע לא מבוסס על מקורות מערביים… – העורך)
עד כאן הקטעים מבטאון "קול סיני"
למה מצוטטים כאן קטעים דוקא מבטאון "קול סיני"
כאן המקום להבהיר שהסיבה שהתייחסנו כאן דוקא לפרסומים בבטאון "קול סיני", זה מהטעם הפשוט, שאת הבטאון הזה מצאנו בארכיונו של ר' יעקב ז"ל, וכמובן שנשמח מאוד אם נקבל עוד חומר בנושא זה.
ד'. קטע מתוך ספר "המאבק והניצחון" של הרב אהרן חזן
עמוד 225
"בימים שלאחר מכן, הוא דיבר עם כל לומדי התורה הצעירים שהיו במוסקבה, כחמשה עשר איש, ומכולם קיבל את אותה התשובה, במילים אחרות, כולם סרבו להצטרף לישיבה.
בכל זאת, הרב שלייפר פתח את הישיבה עם שמונה-עשר תלמידים, רובם צעירים ספרדים מבוכרה, וכן כמה אנשים בגיל-העמידה.
באותו זמן, הגיע למוסקבה ר' יעקב אלישביץ, שהיה שוחט ומוהל, ובא מדנייפרופטרובסק. עזרנו לו להיכנס לישיבה, שם לימד שחיטה ומילה לתלמידי הישיבה. הוא החדיר בתלמידיו רוח של דבקות בתורה. כחמשה-עשר עד שמונה-עשר תלמידים התמחו במקצועות אלה. רובם מתגוררים כיום בארץ ישראל."
דיון בהנ"ל
" הוא דיבר עם כל לומדי התורה הצעירים שהיו במוסקבה, כחמשה עשר איש… , כולם סרבו להצטרף לישיבה."
בקטע זה יש לנו מידע חדש, על המאמצים שהשקיע הרב שלמה שלייפר ז"ל, כדי להקים את ישיבת "קול יעקב".
בספרו של ר' אהרן חזן לא כתוב מי היו אותם חמשה עשר איש איתם דיבר הרב שלייפר ז"ל, אולם ייתכן שחלק מהם היו גם כן מתלמידיו של ר' יעקב, מבין אלה שלמדו אצלו מחוץ למסגרת ישיבת "קול יעקב", בגלל שפחדו להיות תלמידים רשמיים, בישיבה שעומדת תחת פיקוח של השלטונות הסובייטים.
מן הראוי לציין, שברוסיה הסובייטית היה זה דבר רגיל שבתחומים רבים לא היתה דעה אחידה מה כדאי לעשות ומה לא כדאי לעשות, לכן גם אם לא יהיה לנו שום הסבר, אין זה פלא כלל, שרבים ראו לעצמם סכנה בהצטרפות לישיבה רישמית מטעם השלטונות, (ששניים או שלשה מתלמידיה הראשונים היו סוכנים של הק.ג.ב.!), ואילו אחרים – יראים ושלמים – היו דוקא מעוניינים, והשתדלו להתקבל לישיבה.
אבל בעניינינו יש לכאו' גם הסבר פשוט. נקח לדוגמא את ר' מרדכי ליפשיץ, הוא היה אסיר משוחרר, ולא היה לו שום סיכוי לכאו' לקבל אי פעם רשות להתגורר במוסקבה. ולכן אם הוא היה רוצה אי פעם להשתלם עוד בשחיטת עופות, או ללמוד שחיטת גסות, או ללמוד מילה, כל זה היה בשבילו בלתי אפשרי בלי המסגרת של ישיבת "קול יעקב" במוסקבה. יותר מזה, גם אם היה מתחכם איכשהו להיות במוסקבה באופן זה או אחר, זה לא דומה כלל לתנאים אותם קיבל בישיבה, וכפי שהוא בעצמו כותב בספרו שבישיבה הוא קיבל גם קיצבה נאה, גם ארוחות כשרות למהדרין במטבח של הישיבה, וגם תנאי הלימוד היו טובים, כי היו בישיבה מורים תלמידי חכמים ויראי שמים. וכך גם ביחס לתלמידים מגרוזיה, ישיבת "קול יעקב", יצרה בשבילם את התנאים הטובים ביותר ללמוד את אומנות השחיטה והמילה. (כדאי לציין, שמשלושת המכתבים של תלמידי גרוזיה, (מתוך ארבעה שנדפסו בספר זה), שבהם מפורטים מספר השנים שהם למדו בישיבת "קול יעקב", מתברר שהם למדו שם כשלש עד ארבע שנים! אין ספק שזה לא היה יכול להתאפשר בלי ישיבה רישמית.)
אבל אותם חמשה עשר לומדי תורה צעירים, כבר התגוררו במוסקבה, ולכן מצד אחד גם אם מישהו מהם רצה ללמוד שחיטה או מילה, לא היה צריך כל כך את הישיבה. ואומנם כפי שכבר נכתב באריכות בספרנו, היו כאלו שלמדו שחיטה ומילה במוסקבה, לא במסגרת הישיבה. ומצד שני היה להם משהו חשוב מאוד שחששו להפסיד אותו. לכל אזרח סובייטי היתה העדפה להתגורר במוסקבה ובפרבריה, וליהודי ירא שמים היו לזה עוד סיבות נוספות. ולכן ייתכן שמי שכבר הצליח להתגורר במוסקבה, השתדל שלא להתבלט יתר על המידה ללא צורך, והעדיף שלא יהיה לו שום קשר עם ישיבה רשמית העומדת תחת פיקוח השלטונות.
ולכאו' אפשר לראות בכל זה יד השגחה נפלאה!
אם היו אותם חמשה עשר צעירים אכן מסכימים להיות תלמידים בישיבה, ואם השלטון הסובייטי היה אומנם מאשר את קבלת כולם או חלקם לישיבה, כי אז ייתכן מאוד שר' מרדכי ליפשיץ לא היה מתקבל לישיבה. שהרי כפי עדותו של ר' יעקב (וכך גם כותב ר' עמנואל מיכלין בספרו "הגחלת" עמ' 178), השלטונות סרבו לקבל אותו לישיבה בגלל שהוא ישב כמה שנים בבתי סוהר ובמחנות עבודה, אך הרב שלייפר נאבק למען קבלתו לישיבה, עם הנימוק שמתוך שבעת (או שמונת) התלמידים הראשונים בישיבה היו כמה וכמה שהיו ברמה של "חיידר" ולא של ישיבה, ולכן זה חיוני לקבל לישיבה את ר' מרדכי ליפשיץ שהוא ברמה של תלמיד ישיבה אמיתי. ואומנם השלטונות נכנעו לדרישה זו של הרב שלייפר ז"ל.
אך אם היו מתקבלים לישיבה חלק מאותם חמשה עשר צעירים לומדי תורה, כי אז קרוב לוודאי שר' מרדכי ליפשיץ לא היה מתקבל לישיבה. והרי ר' מרדכי ליפשיץ הוא זה שההשגחה העליונה הועידה אותו להיות השוחט והמוהל היחיד שנשאר במוסקבה וברוסיה כולה, עד לנפילת המשטר הסובייטי!
וכך גם ביחס לתלמידי גרוזיה, שייתכן מאוד שאם היו בישיבה מספר גדול של תלמידים מתושבי מוסקבה, כי אז לא היו השלטונות מסכימים לקבלתם של תלמידי גרוזיה. (שגם כך היתה קבלתם רק על ידי השתדלות מרובה של הרב לוין ז"ל, ועל ידי הנימוק שאם לא יתקבלו התלמידים מגרוזיה, תסגר הישיבה).
ואילו חמשה עשר הצעירים הנ"ל ממוסקבה, לא הפסידו כלום מכך שלא נכנסו לישיבה, שהרי אלה מהם שרצו להשתלם במילה ושחיטה יכלו לעשות זאת אצל ר' יעקב גם מחוץ למסגרת ישיבת "קול יעקב"!
"בכל זאת, הרב שלייפר פתח את הישיבה עם שמונה-עשר תלמידים, רובם צעירים ספרדים מבוכרה, וכן כמה אנשים בגיל-העמידה."
יש להעיר שהמספר שמונה עשר תלמידים היה מאוחר יותר ולא מיד בעת שנפתחה הישיבה, וכן שכל התלמידים הספרדים היו מגרוזיה חוץ מתלמיד בוכרי אחד, ר' יעקב חיימוב שי'.
"באותו זמן, הגיע למוסקבה ר' יעקב אלישביץ, שהיה שוחט ומוהל, ובא מדנייפרופטרובסק. עזרנו לו להיכנס לישיבה…"
יש כאן חוסר דיוק, כי ר' יעקב הגיע למוסקבה בתחילת שנת תשי"ד, ואז עזר ר' אהרן חזן לר' יעקב להתחיל להיות שוחט ומוהל במוסקבה, כפי שכתוב בהרחבה במכתבו של ר' אהרן חזן, המצוטט בספר זה, ואילו הישיבה נפתחה כשלש שנים אחר כך בד' שבט תשי"ז. אם כן הפרט הזה נכון, אלא שזה היה בזמן מוקדם יותר, לפני פתיחת ישיבת "קול יעקב".