על התלמיד ר' יעקב שי' חיימוב היה בארכיונו של ר' יעקב אלישביץ מידע ראשוני מועט, אבל אח"כ באדר שני תשע"ד בחסדי ה' מצא אותו עורך הספר, ובפגישה איתו וכן בשיחות טלפוניות התווסף עליו עוד מידע רב. כמו כן הגיעה לידי עורך הספר כתבה נרחבת שנכתבה עליו בשבועון "משפחה".
כאשר התחלתי לכתוב את המידע החדש על ר' יעקב חיימוב, שיש בו גם מידע מהכתבה של גליון "זאת חנוכה" בעיתון "משפחה" תשע"ד, וגם מידע ששמעתי ממנו בעצמי בטלפון ובפגישה האישית, רציתי בהתחלה לעשות סימן היכר בולט בין המידע ששמעתי בעצמי מר' יעקב חיימוב, ובין המידע שלקחתי מהכתבה. אבל הכתיבה במתכונת הזאת לא עלתה יפה, כי היא הייתה מאוד מסורבלת ומסובכת, ובמיוחד שיש דברים רבים שכתובים בכתבה בעיתון משפחה, ששמעתי אותם בעצמי מר' יעקב חיימוב עצמו, בשיחות הטלפון ובפגישה האישית בביתו בבני ברק.
לכן אני נאלץ למזג את המידע שלי יחד עם המידע של עיתון "משפחה". אמנם אשתדל לציין במקומות מסויימים מה אני לוקח מתוך העיתון משפחה, אבל זה לא יעשה בצורה מושלמת, ומי שירצה לדעת בדיוק נמרץ מה המידע ששאבתי מהכתבה בעיתון, ומה המידע ששמעתי בעצמי מהרי"ח, יצטרך לקרא את הכתבה בעיתון "משפחה", ולהשוות למה שכתוב כאן…
אני רוצה לציין שהמידע החדש מר' יעקב חיימוב, הוא בעל חשיבות מאוד גדולה. חלק מהמידע שהיה לי עד עכשיו על ישיבת "קול יעקב", היה כמו מידע שהגיע "מרחוק", הרגשתי שאני כותב על דבר שאני בעצם רחוק מחלק ממנו. ועל ידי שיחות הטלפון, ובעיקר על ידי הפגישה האישית עם תלמיד הישיבה ר' יעקב חיימוב שי', אני חש את הישיבה הרבה יותר.
ר' יעקב חיימוב ניחן בזיכרון טוב, וכשדיברתי איתו על הישיבה, זה היה נשמע מאוד קרוב, ומאוד חי!
היו עוד כמה שדיברתי איתם על נושאי הספר, אחד מהם חבר של אבא ז"ל מהישיבה המחתרתית בקרמנצ'וג (ר' זאב זלמנוב ז"ל), אחד שלמד אצל אבא שחיטה ומילה (ר' מרדכי אולידורט שי'), אחד שלמד רק שחיטה (ר' לייבל חצרנוב) (ושניהם למדו אצלו לא במסגרת הישיבה). כתבתי דברים רבים מפי אבי ואמי ז"ל, לקחתי חומר מכמה ספרים (הגחלת, זכרונות פון גולאג, סיביר ניצוצות באפילה, ועוד) ושוחחתי עם אנשים שהכירו את אבי ז"ל, ואם כן ב"ה הספר הזה מבוסס גם על מסמכים וגם על עדויות ששמעתי מכלי ראשון.
אבל היה חסר לי מישהו שיספר על ישיבת "קול יעקב" מהזוית של תלמיד צעיר, וב"ה שסוף סוף הצלחתי להיפגש עם ר' יעקב חיימוב שי' שהיה בעצמו תלמיד צעיר – בן 22 – כשנכנס לישיבת "קול יעקב". (במסמכים הרישמיים היה רשום שהוא נולד בשנת תרצ"ז, אבל באמת הוא נולד בתרצ"ה).
אני רוצה לציין שלפני הפגישה עם ר' יעקב חיימוב, הייתה לי תחושה שישיבת "קול יעקב" היתה משהו שונה לגמרי מכל הישיבות, שהרי למדו שם הרבה תלמידים מבוגרים, וזו היתה ישיבה שהק.ג.ב. עקב אחריה ב"שבע עיניים". ואם לישיבות רגילות התלמידים באים פשוט בשביל ללמוד תורה, הרי לישיבת "קול יעקב" באו בעיקר בשביל להשתלם בשחיטה ומילה.
אבל אחרי שדיברתי עם ר' יעקב חיימוב, חשתי שבהרבה דברים היתה ישיבת "קול יעקב" ככל הישיבות. ובעיקר זה היה כמובן אצל התלמידים הצעירים, דהיינו ר' יעקב חיימוב עצמו, וכן בחורי גרוזיה, שהגיל שלהם היה קרוב לגיל של תלמידי ישיבה רגילים.
רי"ח סיפר לי שהוא וחבריו אהבו מאוד את הרב נחום טרבניק, והרב נחום טרבניק אהב את תלמידיו, ואותו אהב באופן מיוחד יותר מכל התלמידים! זה עשה עלי רושם גדול מאוד. ומצד שני מה שכתוב בעיתון "משפחה" שבגלל עימות עם אחד התלמידים נענש רי"ח שלא יוכל לשמש כשליח ציבור במשך שבועיים… הפרטים הקטנים האלו מקרבים אותנו, ועוזרים לנו "לחוש" את ישיבת "קול יעקב".
כך גם בקשר למעקב של הק.ג.ב. על כל הנעשה בישיבה. אבי ז"ל כותב במכתביו לר' עמנואל מיכלין שהנסיונות של הק.ג.ב. לגייס לשורותיהם את תלמידי הישיבה היו דבר רגיל, אבי ז"ל גם מספר על תלמיד אחד ש"נפל בפח" ונהיה סוכן ק.ג.ב. (וזאת בנוסף לשניים (או שלושה) תלמידים שבעת כניסתם לישיבה כבר שמשו כסוכני ק.ג.ב. ובשביל מטרה זו נכנסו לישיבה). אבל זה היה מידע קצת "רחוק", וכאשר נפגשתי עם ר' יעקב חיימוב ושמעתי מפיו פרטים על המעקב הצמוד שהיה עליו על ידי סוכני הק.ג.ב. (וזה מצטרף למה שכתוב בכתבה של עיתון "משפחה") זה החיה את כל מה שידעתי קודם!
וכך גם בקשר ללימוד המילה שלמד אצל ר' יעקב. היה לי חשוב מאוד לבסס את מה שר' יעקב כותב במכתביו שהיה נותן לתלמידיו לעשות בעצמם את כל הברית, גם את התפיסה והחיתוך, על אף נטילת האחריות הגדולה שהיתה כרוכה בזה, (אמנם זה נעשה תחת השגחתו ועינו הפקוחה, אבל בלי לבקש על זה רשות מהורי הילד הנימול). והנה יכולתי לשאול את התלמיד ר' יעקב חיימוב ישירות, "האם אבא ז"ל נתן לך לעשות בעצמו את התפיסה והחיתוך", והוא ענה לי מיד שאבא נתן לו לעשות בעצמו שתי בריתות (תחת השגחתו), כולל גם התפיסה והחיתוך!
גם אשתף את הקוראים בהתרשמות האישית שלי שהרי"ח הוא אדם חכם אמיץ ותכליתי. אני מודה לה' מאוד, שהפגיש אותי עם ר' יעקב שי' חיימוב, יש בזה תועלת גדולה לספר שלנו, וגם פשוט נהניתי מאוד להיפגש ולדבר איתו.
ילדותו והנסיעה לישיבה
רי"ח נולד בעיר בוכרה שבאוזבקיסטן בשנת תרצ"ה. (אמנם במסמכים הרישמיים היה כתוב שהוא נולד בתרצ"ז, אבל באמת הוא נולד בתרצ"ה). בבית לימדו אביו רק חמשה חומשי תורה מתורגמים לבוכרית, חוק לישראל וכדו', אך לא יותר מזה.
בחורף תשי"ז הגיעו לקהילה שלהם מכתבים מהרב שלייפר ז"ל ובהם היה כתוב שנפתחת ישיבה במוסקבה, (כך כותב גם עמנואל מיכלין (חתנו של הרב שלייפר ז"ל) בספרו "הגחלת", שחותנו העמיס עליו לכתוב מכתבים לכל הקהילות שב"ה תיפתח ישיבה במוסקבה וכו'), רי"ח ועוד בחור בשם פנחסוב ביקשו להתקבל לישיבה, והגיע מברק ממוסקבה שהם יכולים לבוא ללמוד. אבל למעשה פנחסוב פחד ולא נסע, ורק רי"ח נסע למוסקבה ללמוד בישיבה. הוא היה היחיד מבני העדה הבוכרית שלמד בישיבת "קול יעקב".
בעיני השכנים של משפחת חיימוב היתה נסיעתו של רי"ח למרחק כל כך גדול כדי ללמוד בישיבה לגמרי לא מובנת, והם באו בטענות לאמו למה היא שלחה את בנה למוסקבה, אך היא ענתה להם שהיא רוצה שבנה יהיה תלמיד חכם, ולכן היא שלמה עם כך שהוא נסע לישיבה במוסקבה.
כדי להגיע לישיבה נסע הרי"ח ברכבת מרחק של 4000 קילומטר במשך 100 שעות, ובתחנת הרכבת במוסקבה חיכו לו נציגי הישיבה, ר' מרדכי חנזין ושמואל טרגיבצקי.
מתי נפתחה ישיבת "קול יעקב", ומתי הגיעו לשם התלמידים מגרוזיה
על פי זכרונו של ר' יעקב חיימוב
ר' יעקב חיימוב הגיע לישיבת "קול יעקב" בתחילת מרץ 1957, דהיינו כמה ימים אחר תחילת אדר שני תשי"ז. והוא אמר לעורך הספר שהוא מעריך שהישיבה נפתחה כשלושה חודשים לפני שהוא הגיע, דהיינו בסוף 1956. אמנם במכתב של הרב שלייפר המובא בכתבה של עיתון "משפחה", כתוב שהפתיחה החגיגית של הישיבה היתה ביום ראשון ד' שבט תשי"ז, 6 לינואר 1957 (דהיינו תחילת 1957), שזה חודשיים לפני שר' יעקב חיימוב הגיע לשם, אך ייתכן מאוד שהלימודים עם התלמידים הראשונים התחילו בפועל כמה שבועות לפני החגיגה הרישמית, ואזי תהיה הערכתו של ר' יעקב חיימוב ממש מדוייקת.
כיון שהדברים היו לפני 57 שנה, היה קשה לר' יעקב חיימוב להיזכר (ולענות על שאלת העורך) האם התלמידים מגרוזיה כבר היו בישיבה כשהוא בא לשם בתחילת אדר שני תשי"ז, או שהם באו רק אחרי פסח. אבל בסופו של דבר הוא הגיע למסקנה שהם באו אחרי פסח, שהרי הוא זוכר היטב שרק הוא לבד למד אצל ר' מרדכי ברמן גמרא למתחילים, וכן למד לבד חומש פרשת שמיני עם רש"י עם הרב לוין. ואם התלמידים מגרוזיה כבר היו בישיבה, איך זה שהם לא למדו יחד איתו?
גם אני (העורך) אמרתי לו שכך מסתבר שהרי אין שום תמונה של תלמידי גרוזיה עם הרב שלייפר ז"ל, (שנפטר בכ"ח אדר שני, כחודשיים אחרי פתיחת הישיבה), וגם אמרתי לו שיש דברים מפורשים מאבא ז"ל שהרב לוין הוא זה שפעל שיתנו רשות לתלמידי גרוזיה לבא לישיבת "קול יעקב", כמו שכתוב בספרנו בכמה מקומות, וכך כותב גם ר' עמנואל מיכלין בספרו "הגחלת" בעמ' 282.
מעקב הק.ג.ב.
הק.ג.ב. עוקב אחרי ר' יעקב חיימוב מהרגע הראשון ומנסה שוב ושוב להפעיל אותו
ר' יעקב חיימוב סיפר לי (לעורך) בפגישתי עמו, שהוא סבל מאוד מהק.ג.ב. ופחד שלא יאסרו אותו.
בקטע דלהלן אעתיק מתוך הכתבה בעיתון "משפחה" על הקשר הראשוני שיצר איתו הק.ג.ב.
יצירת הקשר והתקופה הראשונה של מעקב הק.ג.ב.
הקטע הזה מתוך הכתבה ב"משפחה"
לפני נסיעתי למוסקבה, התקשרו למתפרה בה עבדתי והזמינו אותי בטלפון לתחנת המשטרה, משם נלקחתי למשרד חקירות, ואחרי החקירה נאמר לי שאני יכול לנסוע ללמוד בישיבת "קול יעקב", ושאני ישמש שם כסוכן… הכינוי שלי יהיה "מולודוי" (=צעיר), המפעיל שלי במוסקבה יהיה איון פטרוביץ', ועלי ליצור איתו קשר כשאגיע למוסקבה, ונתנו לי את מספר הטלפון של פטרוביץ'…
בהיותוי ברכבת בזמן נסיעתי הראשונה למוסקבה, הבחין בי אחד מסוכני הק.ג.ב. שידע על נסיעתי ושאל אותי האם יש לי את מספר הטלפון של פטרוביץ', וענית לו שיש לי. כאשר הרכבת עצרה בעיר טשקנט, הסוכן הזה ירד מהרכבת ושמחתי על זה מאוד….
במשך חודשיים מאז שבאתי לישיבה לא יצרתי קשר עם איון פטרוביץ'. באחד הימים כשהלכתי לבד ברחוב (בלי חברי לחדר המגורים, צדוק דורפמן), פגש בי פטרוביץ' ושאל אותי למה אני לא מתקשר אליו. ועניתי לו שנאבד לי הפתק שבו היה כתוב מספר הטלפון… ואז קבע לי פטרוביץ' פגישה לעוד שבוע במלון ראסיה. ב"ה בכל המפגשים הקפדתי לא למסור לסוכן המפעיל שלי, שום מידע בעל ערך, שיכול חלילה להזיק למישהו.
עד כאן הקטע מתוך העיתון "משפחה".
איפה היית?
פעם שאל אותי איון פטרוביץ' – איפה היית? ועניתי לו שהייתי בברית מילה, והוא שאל אותי – "באיזה כתובת"? עניתי לו את שם הרחוב, אך אמרתי שאני לא זוכר את המספר. וכמובן שבלי המספר אי אפשר היה לדעת איפה היה הברית מילה, כי זה היה רחוב מאוד ארוך.
ולדימיר שואל למה אני מגדל זקן
אחרי זמן החליף סוכן ק.ג.ב. בשם ולדימיר את איון פטרביץ. היה זמן שנתתי לזקני לגדול קצת, וכאשר ולדימיר ראה את זה הוא שאל אותי "למה אתה מגדל זקן"?
היתממתי ושאלתי אותו "מה אתה אומר זה כדאי"? והוא אמר לי שכל זמן שבינתיים הראש בריא, (דהיינו שאני שפוי ולא משוגע), שלא אגדל זקן, והוצרכתי להפסיק לגדל את הזקן.
ורק כשהייתי באבל אחר פטירתו של אבי והשארתי זקן, אחר כך כבר המשכתי להיות עם זקן.
(עורך הספר שמע על זה הסבר מידידו יהודי מרוסיה שמתגורר כעת בקרית גת, שמי שהיה מגדל זקן באותו זמן, היה מסתכן בכך ש"ייסומן" על ידי הק.ג.ב. וההמשך היה יכול להיות מאוד גרוע ומסוכן).
סיפורו של סידור "תפילת בני ציון" מארץ ישראל…
הקטע הזה מתוך הכתבה ב"משפחה"
לאחר שנתיים כאשר ר' יעקב חיימוב היה בעירו בוכרה בחופשת הפסח, פגש שם שני נציגים מטעם השגרירות הישראלית, והוא הציג את עצמו בפניהם כתלמיד ישיבת "קול יעקב" במוסקבה. הם ביקשו אותו להתלוות אליהם בסיור בבית הכנסת, ונתנו לו סידור "תפילת בני ציון" שהביאו מארץ ישראל, וכן חוברת תחביר בעברית.
כמובן שזה נודע איכשהו לק.ג.ב. והם הורו בגלל זה לרב לוין ז"ל להשעותו מהישיבה!
הרב לוין הוכרח להשתדל בשבילו, ואחרי שר' יעקב חיימוב התנצל בק.ג.ב. הם הצליחו לבטל את ההשעיה…
ר' יעקב חיימוב אומר, שכל בחור בישיבת "קול יעקב" היה במעקב של הק.ג.ב. ועבר מסכת הפחדות.
עד כאן הקטע מתוך עיתון "משפחה".
הרב שלייפר נפטר, ואני נשאר בישיבה בפסח
כחודש אחרי שהגעתי לישיבת "קול יעקב" היתה חופה שהרב שלייפר ז"ל (רבה הראשי של מוסקבה, ומייסד וראש ישיבת "קול יעקב") ערך, והייתי נוכח בה. בחופה היה נראה שהרב הרגיש טוב, ופתאום מיד אחרי החופה הוא נפטר. (החופה היתה בחדר שליד ההיכל, הסמוך למשרדו של הרב שלייפר ז"ל). הייתי בצער מאוד גדול גם מפטירת הרב וגם מזה שמיד אחרי שהגעתי אני כבר לא יודע מה יהיה איתי. (הוא סיפר לעורך הספר, שהיו שאמרו לו אחר כך, שהוא בכה יותר מכולם…)
פה בארץ שמעתי ממישהו שסוכני הק.ג.ב. הרעילו את הרב שלייפר, שם לא חשבתי על זה.
(מהעורך – בלוח הזיכרון הקבוע באוהל הקבורה של הרב שלייפר ז"ל (הצילום מופיע בעמ' 278 בספר "הגחלת") כתוב שהוא נולד בי' טבת תר"ן, ונפטר בכ"ח אדר שני תשי"ז. ולפי זה בעת פטירתו הוא היה בגיל 67 שנים ושלושה חודשים).
לפסח נסעו כל התלמידים לבתיהם, אבל כיון שאני הגעתי רק עכשיו, אמרו לי שאשאר, ונשארתי. בשני הסדרים של לילות הפסח, (בחו"ל עושים שני סדרים), הייתי בבית של משפחה בוכרית – קוסאיוב – שהתגוררה לא רחוק מבית הכנסת.
בעל הבית הזה הזמין לביתו את כל היהודים הבוכרים שהיו בבית הכנסת, וכיבד אותי תלמיד הישיבה, שאני אהיה העורך של הסדר.
(העורך – צריך לשים לב, שהמידע "הצדדי" הזה, על הסדר הציבורי ליהודים בוכרים, בביתם של משפחת קוסאיוב, נותן לנו אפשרות לחוש עוד משהו מההווי היהודי בסביבת בית הכנסת הגדול במוסקבה באותו זמן).
ביתר ימי הפסח הוזמנתי לאכול בביתו של הרב שלייפר ז"ל, (שם גרה האלמנה יחד עם בתה גולדה וחתנה עמנואל מיכלין). זה היה פסח מאוד עצוב. כל אותו זמן ישנתי באכסניה שלי.
בסיגנון קצת שונה מתוך הכתבה בעיתון "משפחה"
(העורך – גם כאשר יש פרטים שכבר כתבתי אותם מתוך המסמכים וממה ששמעתי בעצמי מר' יעקב חיימוב, הרי לצורך הדיוק והמהימנות של הדברים, יש חשיבות גדולה כאשר אנו רואים שרי"ח חזר על אותם הדברים בשתי הזדמנויות. וכיון שבכתיבת הספר הזה נעשה מאמץ גדול מאוד, שהדברים יהיו מדוייקים ומהימנים, ראוי וראוי לחזור מדי פעם על אותם הדברים, כאשר הם לקוחים ממקור נוסף).
בכ"ח אדר שני באה משלחת מחו"ל לבקר בישיבה, הרב שלייפר ערך להם ביקור, והציג בפניהם את התלמידים, ביניהם גם את רי"ח.
באותו ערב התקיימה חופה במקום, ואח"כ פרש הרב שלייפר לחדרו בבית הכנסת, דקות ספורות לאחר מכן פשטה השמועה שהרב שלייפר נפטר. הייתי במרחק מטרים ספורים מחדרו, מיהרתי למקום וראיתי אותו שרוע על הספה, ללא רוח חיים. זה גרם לנו לזעזוע גדול, הוא היה בשיא כוחו ופעילותו, ולא היתה סיבה נראית לעין לפטירתו.
כשעליתי לארץ שמעתי שהוא הורעל על ידי סוכני הק.ג.ב.
לדעתו של רי"ח הסיבה שיכלה להיות להרעלתו של הרב שלייפר, כדי לסגור את הישיבה על ידי שיפול פחד על התלמידים. אך התלמידים התחזקו והמשיכו את הלימודים.
בחודש ניסן שבו כל התלמידים לביתם, אך הוא נשאר. גם הוא עצמו לא רצה לנסוע לביתו כיון שהוא הגיע רק עכשיו, והפרוטה לא היתה מצויה בכיסו.
האלמנה שלייפר הזמינה אותו לכל חודש ניסן לביתה, אבל בסדרים של שתי הלילות לא היה אצלה. כי היה יהודי בוכרי בשם קוסאיוב תושב המקום, שהזמין אותו לערוך אצלו את הסדרים, קוסאיוב גם בא לבית הכנסת והזמין את כל היהודים הבוכרים לעשות אצלו את הסדר.
מועצת העשרים (= וועד בית הכנסת שעל פי התקנון הסובייטי היו צריכים להיות בו עשרים אנשים) בחרה ברב לוין להיות רבה של מוסקבה, והוא גם המשיך להיות ראש הישיבה.
עד כאן הקטע מהכתבה בעיתון "משפחה".
בית הכנסת הגדול
בקטע הזה על בית הכנסת הגדול, יופיעו שביבי מידע ואפיזודות, כאשר מתוך כל הפרטים האלה, נצליח ללמוד ולחוש יותר טוב את הווי החיים בבית הכנסת הגדול.
שיעור גמרא
בבית הכנסת היה יהודי בשם ר' אלטר שהיה אומר שיעור גמרא לבעלי בתים מאוד יפה. (כנראה הכוונה לר' אלטר שולמן – העורך).
השגריר הישראלי מביא לי תפילין
(מעיתון משפחה)
ר' יעקב חיימוב רמז לשגריר יוסף אבידר שאין לו תפילין, והוא הביא לו תפילין.
(הערת העורך – שוב ושוב רואים שרי"ח היה אמיץ ובעל תושיה, ולמען האמת מי שלא היה כזה, לא היה נוסע מבוכרה ל"לוע הארי", ללמוד בישיבה "בחסות" הק.ג.ב.)
הלימודים והמורים בישיבת "קול יעקב"
– המובאות מעיתון "משפחה" בכתב נטוי וגם יצויינו –
– מכאן קטע מתוך עיתון "משפחה" –
בלילה הראשון ישנתי על ספסל בבית הכנסת, בקור של 25 מעלות, ולמחרת שכרו חדר, עבורי ועבור עוד תלמיד מטשקנט. חברי לחדר היה צדוק דורפמן מטשקנט. הוא היה אלוף בשחמט, אך לא ידע אפי' א' ב' קודם שהגיע לישיבה.
הרב שלייפר בחן אותי, וכשראה שאני יודע רק רוסית ואוזבקית, נתן לי מילון עברי – רוסי – אידי. הרב שלייפר גם נתן לי מורה פרטי בשם ר' מרדכי ברמן שלימד אותי לימודי קודש כמו בחיידר, גמ' למתחילים, חומש עם רש"י ועוד.
בשלב מסויים נגנב ממני המילון, אך תוך חצי שנה הייתה העברית שגורה בפי.
– עד כאן מעיתון "משפחה"
– מכאן ואילך שוב ממה ששמע העורך –
כשבאתי ללמוד כבר ידעתי קצת חומש עם רש"י (כנראה הכוונה בנוסף למה שלמד את החומש ורש"י בשפה הבוכרית), אבל לא ידעתי לדבר עברית, אבל צדוק דורפמן לא ידע אפי' א' ב'.
למדנו קצת לימודים "כלליים", דהיינו שלמדנו קצת קונסטיטוציה (=חוקה) של ברית המועצות, וקצת עיתון "פראבדה". ("האמת שלהם" – כך אמר בהיתול רי"ח).
המורה לרנר לימד קיצור שולחן ערוך. המורה רבינוביץ' לימד קצת דקדוק. וברמן היה מורה פרטי שלי. ליכטרוב יהודה ליב היה מנהל הישיבה. ואחיו היה בוגלטר (= מנהל חשבונות) של הישיבה והיה נותן לנו את הקיצבה. (העורך – עד שנפגשתי עם רי"ח, תהיתי מאוד מי הם: רבינוביץ' ליכטרוב ולרנר שמופיעים בתמונה המפורסמת של רבני ותלמידי ישיבת "קול יעקב", וכעת ב"ה הכל מובן!).
הרב הגאון ר' שמעון ז"ל טרבניק מובא מסנובסק כדי לשמש כאחד מראשי ישיבת "קול יעקב"
– קטע קצרצר זה מתוך עיתון "משפחה" –
הרב טרבניק מתלמידיו של החפץ חיים, הובא כדי לשמש ר"מ בישיבה. הרב חיים כ"ץ לימד את התלמידים האשכנזים גמרא.
– עד כאן מעיתון "משפחה" –
(מאת העורך – בעיתון "משפחה" כתוב שר' שמעון טרבניק הובא מדנייפרופטרובסק, אך זו טעות, וכבר בספר "הגחלת" כתוב שהוא הובא מהעיר סנובסק, וגם נכדת בתו של ר' שמעון טרבניק – תיבדל לחיים טובים – אמרה לי שהוא היה גר לפני מוסקבה בסנובסק, וכן לאזאר בנו של ר' שמעון טרבניק – ייבדל לחיים טובים – סיפר לי שבשנת 1956 נפטרה אשתו של ר' שמעון בסנובסק, ובשנת 1957 קיבל מכתב מהרב לוין לבא למוסקבה, ובא למוסקבה).
בספרו של ר' מאטל ליפשיץ עמ' קלו' כתוב שאת הרב שמעון טרבניק הביאו אחרי פטירתו של הרב שלייפר ז"ל, כי הרב לוין נהיה רב, (ולכן לא יכל כבר להיות מסור רק לישיבה) והיו צריכים מישהו במקומו.
וכך כותב על זה ר' עמנואל מיכלין בספרו "הגחלת" עמ' 282: "הרב לוין… הצליח להביא למוסקבה את אחד משרידי הרבנים הגדולים, מתלמידיו של ה"חפץ חיים" ז"ל, בקי בש"ס ובכל מקצועות התורה, נבון ומשכיל ואיש האשכולות – הרב שמעון טרעבניק ז"ל מסנובסק. הרב ר' שמעון היה איש "מושלם", נוח ואהוב ומכובד על הבריות ורצוי ממש לכל אחיו, בלי יוצא מן הכלל. מובן שהרב לוין ינק ושאב ממנו את כל הידיעות הנחוצות לו ובכך הוא הפך לידען בענייני גיטין. הרב לוין לקח אותו לישיבה בתור מגיד שיעורים יסודיים וראש הישיבה בפועל".
– ושוב ממה שר' יעקב חיימוב שי' סיפר לעורך –
על הלימודים בישיבת "קול יעקב"
אצל ר' שמעון טרבניק למדתי עם עוד תלמידים מסכת בבא קמא פרק הכונס. גם יעקב פישמן (שנתמנה על ידי הק.ג.ב. לרבה של מוסקבה אחרי פטירתו של הרב לוין ז"ל) למד איתי אז בקבוצה הזאת.
איך למדתי שחיטה? – את השמלה חדשה למדתי אצל – פ. התלמידים ביקשו מר' שמעון טרבניק שהוא בעצמו ילמד אותם, אבל ר' שמעון אמר להם שזה בסדר מה שלומדים את זה אצל – פ. (העורך – פ. למד בצעירותו בישיבה והיו לו ידיעות בסיסיות בלימוד, אך נכנס לישיבה כסוכן של הק.ג.ב.).
אצל אבא שלך (ר' יעקב אלישביץ) למדתי להעמיד את הסכין, וכן שחטתי אצלו שלוש עופות, (העוף השלישי לא נשחט כראוי!).
גסות התחלתי ללמוד במוסקבה אצל שני שוחטי הגסות שהיו שם, אך לא הספקתי לסיים שם את כל הלימוד. בעיר שלי בוכרה, לא רציתי להמשיך ללמוד שחיטת גסות, כי השוחט שם לא מצא חן בעיני, ולמדתי אצל שוחט בעיר מרגלן, ואצל עוד שוחט בעיר נוספת.
אבא שלך (ר' יעקב אלישביץ) לא לימד הלכות של שחיטה ומילה, קודם למדתי אצלו לעשות בריתות, ואח"כ למדתי בעצמי את ההלכות.
ליצחק מינץ (אחד התלמידים בישיבת "קול יעקב") היה קול יפה, אך הוא לא הצליח בלימודים.
ר' מרדכי חנזין לימד בישיבה חומש עם רש"י ודקדוק עברי.
פישמן ידע לדבר יפה ביידיש, וזו אולי הסיבה לכך שבחרו בו להיות רב, (אחרי פטירתו של הרב לוין ז"ל). פישמן למד שחיטת עופות, ועסק בזה כשהיה בעיר פרם. הוא גם היה הולך לבריתות, אבל אני לא יודע אם הוא הצליח להיות למוהל.
(מאת העורך – ר' יעקב אלישביץ במכתביו כותב שהוא לא רצה שפישמן יתלוה אליו לבריתות כי הוא היה סוכן של הק.ג.ב. אבל הרב שלייפר אמר לו, שאם הוא לא יקח את פישמן, הוא לא יוכל ללמד אף אחד, ולכן יעץ לו לקחת אותו רק לבריתות של עניים, (ששם לא יתנו לר' יעקב כסף, ובמילא אי אפשר יהיה להלשין עליו שהוא מרוויח הרבה מהבריתות, כמו שהלשינו עליו בדנייפרופטרובסק().
(לדעתו של רי"ח זה שפישמן זכה להיות רבה של מוסקבה אחרי פטירת הרב לוין ז"ל, זה בגלל זכות שהיתה לו שבעת צילום תמונת התלמידים הוא ישב על הרצפה ליד ברכיו של הרב לוין ז"ל, (ושל הרב מלנינגרד), ולכן זכה לשבת על כסאו…)
רי"ח מספר עוד על ר' שמעון טרבניק ז"ל
כולם אהבו את ר' שמעון טרבניק, הוא היה חכם ועניו. ר' יצחק זילבר (בוודאי הכוונה לר' "איצ'ה קאזאנין" (מהעיר קזן) המפורסם), כשהיה בא למוסקבה היה מדבר עם ר' שמעון טרבניק, ופה בארץ אמר לי ר' יצחק זילבר, שר' שמעון טרבניק הוא כמו הרב עובדיה יוסף.
ר' שמעון טרבניק (לפני פטירתו) היה חולה ל"ע בושט ועשו לו ניתוח כדי שאפשר יהיה להאכיל אותו דרך הבטן, הוא היה אומר על זה אז, ששמים לו בבטן אוכל כזה וכזה, אבל הוא לא מרגיש כלום…
ר' שמעון טרבניק אהב אותי מאוד, ואמר לאחי שאני התלמיד הכי טוב…
אחרי שלמדתי אבן העזר הלכות גיטין, ביקשתי שיבחן אותי ויתן לי רשות לעשות גיטין, אבל הוא אמר שצריך לדעת "טיב גיטין", ורק אם אהיה מסוגל להכין בעצמי דף גמ' שאני לא מכיר, אז יתן לי רשות לעשות גיטין.
סיום הלימודים בישיבת "קול יעקב" המקורית
אם ר' שמעון טרבניק היה חי הייתי נשאר ללמוד עוד, אבל אחרי שהוא נפטר סיימתי את הלימודים שם, וגם אחרים לא המשיכו בגלל זה.
(מהעורך – ר' חיים כ"ץ נפטר בי"א תמוז תש"כ – ור' שמעון טרבניק נפטר בי' אייר תשכ"א – (בזמנו רשמתי את התאריכים מתוך איזשהו ספר)).
תעודות שקיבלתי בישיבת "קול יעקב"
קיבלתי בישיבה תעודה על שחיטה, ור' מרדכי חנזין כתב שם שאני גם מוהל ויכול לעשות בריתות. קיבלתי גם תעודה שאני בקי בהלכות נידה ועוד, אבל לא היה כתוב שם יורה יורה.
(העורך – מה שרי"ח אמר "שר' מרדכי חנזין הוסיף", הכוונה פשוטה. ר' מרדכי חנזין היה מזכירו האישי (של הרב שלייפר ואחר כך) של הרב לוין, וכמובן שלא היה כותב כלום מדעתו, אלא שהרב לוין היה אומר לו מה לכתוב, והוא היה מכין את התעודה, ואח"כ היו הרב לוין ועוד שוחטים ומוהלים ומורים חותמים עליה. כמו שזה נהוג גם היום אצל רבנים רבים, שהם לא כותבים בעצמם את התעודות והמכתבים).
לימוד המילה המעשית
– אבא שלך (ר' יעקב אלישביץ) נתן לי הרבה פעמים לעשות פריעה, ושתי פעמים נתן לי לעשות את התפיסה והחיתוך. את הברית השלישי עשיתי ב-??
אני זוכר שפעם עשו ברית והאבא של הילד לא היה בבית ואחר כך האבא של הילד כעס למה עשו את הברית.
אבא שלך (ר' יעקב אלישביץ) היה שותק, לא היה מדבר כמעט, אך מדי פעם היה אומר בדיחה.
פעם אחת נוכחתי בברית של גוי, אבא (ר' יעקב אלישביץ) עשה את הברית כמובן בלי ברכה.
איון פטרוביץ' שאל אותי פעם. "איפה היית"? ועניתי לו שהייתי בברית, הוא שאל אותי "באיזה כתובת"? ועניתי לו את שם הרחוב, אך אמרתי שאני לא זוכר את המספר. וכמובן שבלי המספר אי אפשר היה לדעת איפה זה היה, כי זה היה רח' מאוד ארוך. (הסיפור הזה כבר נכתב קודם).
עשיתי בבוכרה כ- 50 עד 70 בריתות.
הייתי בשתי בריתות של הילדים של ר' יעקב אלישביץ, ור' יעקב אלישביץ אמר לי שהוא רוצה שיהיה לו "סובסטביניי מנין" (מנין פרטי)! (שתי הבריתות היו של הבן הקטן ביותר, (עורך הספר) ושל אחיו שגדול ממנו בשנה).
פיענוח תמונות
- בתמונה הגדולה בעמ' 35 (של הכתבה בעיתון "משפחה") יש עשרה מאנשי השגרירות הישראלית. בצד שמאל עם הזקן, זה השמש של הבית כנסת הגדול, ישראל נח, היה לו קול יפה, לפעמים היה גם שוחט עופות. לידו תלמיד גרוזיני, מתחת שכנוביצקי?, במרכז למטה ר' מרדכי חנזין, שם יד על פישמן, אחד מאנשי השגרירות. ר' יעקב אלישביץ שלישי משמאל למטה.
- בתמונה בעמ' 36 בשורה השניה מלמטה, משמאל לימין, מאטל חנזין, ר' שמעון טרבניק, ר' חיים כץ, הרב לוין, הרב מלנינגרד, חכם עמנואל מטביליסי, נציג קהילת לנינגרד, נציג קהילת טביליסי.
- בשורה העליונה באותה תמונה בעמ' 36 מינץ, שוורצבלאט, צדוק, אג'אשווילי, ר' מרדכי ליפשיץ, טטרואשווילי גבריאל, משורר.
- (בשורה השניה מלמעלה בעמ' 36 – לא רשמתי עדיין מפי רי"ח).
- הכי למטה בצד ימין פישמן יושב לרגליהם של הרב לוין ז"ל והרב מלנינגרד.
(העורך – בספרו של ר' מרדכי ליפשיץ "זכרונות פון גולאג", כתוב שהמבחן של תלמידי ישיבת "קול יעקב", שהרב מלנינגרד בא להשתתף בו, היה ביום ה' שבט תשי"ח, ושם בעמ' קמב יש תמונה נוספת מאותו יום (ואולי הביקור של הרב מלנינגרד נמשך כמה ימים?), ורשומים שם שמות הרבנים , ועל אחד (בלי הזקן) יש סימן שאלה – ? – ולאחר המידע מר' יעקב חייימוב ברור שזה הנציג של קהילת לנינגרד.
בספרו של ר' מרדכי ליפשיץ הנ"ל כתוב שהמבחן נערך במלאות שנה לפתיחת הישיבה. ואכן במכתבו של הרב שלייפר ז"ל המופיע בכתבה שבעיתון "משפחה" כתוב "… ביום ד' שבט פתחנו במוסקבה את הישיבה "קול יעקב" … ", וברור שהפתיחה היתה בשנת תשי"ז, ואם כן ה' שבט תשי"ח זה בדיוק שנה ויום מאז הפתיחה החגיגית של ישיבת "קול יעקב").
הרב יהודה חיימוב ז"ל בנו של יבדל לחיים טובים ר' יעקב חיימוב שי'
הרב יהודה ז"ל היה רב קהילה בעיר שדרות ונהרג ל"ע בתאונה בי"א שבט תשע"ג, בגיל 49. רי"ח אמר לי (לעורך הספר) שהצער הכי גדול זה כאשר ל"ע נפטר בן, ואמרתי לו שעפ"ז מובן מה שרש"י אומר בפרשת שמיני, "ותקראנה אותי כאלה… שגם אם לא היו בניו אלא שאר קרובים…" ומזה רואים שפטירת בנים, ל"ע, זה הצער הכי גדול.
כמה גדול זכות מייסדי ומורי ישיבת "קול יעקב" במוסקבה
כשמתבוננים בכל מה שנכתב בפרק הזה על ר' יעקב חיימוב שי' ורואים את הצלחתו בלימודיו בישיבה, שהגיע לישיבה עם ידיעות מעטות מאוד, ולמד שם הרבה תורה, וכן את אומנות המילה והשחיטה, וספג שם הרבה יראת שמים, ועל ידי כל זה ב"ה תרם הרבה להחזקת הדת גם ברוסיה וגם בארץ ישראל, והקים משפחה של תורה ויראת שמיים.
הרי אפילו אם זה היה ההישג היחידי, (וב"ה היו שם הרבה תלמידים והרבה מאוד הישגים, כפי שנכתב בספרנו, ובוודאי שלא הצלחנו לכתוב את כל מה שבאמת היה עם תלמידי הישיבה), הרי יש כבר תשובה ניצחת לכל אלו שקיטרגו על הקמת ישיבת "קול יעקב".
אין ספק שעל אף כל הקשיים, וכל סוכני הק.ג.ב. שהסתובבו בישיבה ובבית הכנסת הגדול, יצאו משם הרבה פירות מפוארים, וגדול זכותם של כל אלו שעסקו ושסייעו במפעל הגדול הזה.
עד כאן על ר' יעקב חיימוב שי'