יש כאן התייחסות למידת פרסום האינפורמציה על ידי השלטונות הסובייטיים אודות יחס הגרמנים ליהודים בשטחים שכבר נכבשו, אודות הצפוי ליהודים בשטחים שייכבשו, ואודות הסיוע שהעניקו השלטונות הסובייטיים ליהודים שרצו להתפנות.
ואני רואה חובה להבהיר: הנושא הזה הוא מאוד חשוב, אבל אין לי מידע מספיק כדי לכתוב בנושא זה דברים ברורים, וזה גם לא הנושא של הספר. אני אביא כאן דברים ששמעתי מפי כמה אנשים מבוגרים שסיפרו מה שהם זוכרים, אך כמובן שזה לא מחקר, וזה לא ממצא כלל את הנושא החשוב הזה.
כמו כן נכתוב כאן עדויות של ניצולים שהצליחו להמלט לפני הגעתם של הגרמנים.
עד כמה ידעו היהודים שהגרמנים פוגעים ורוצחים יהודים – דיון וכן עדויות של ניצולים שהצליחו להמלט לפני הגעתם של הגרמנים
כפי שכבר כתבנו, מאז שהגרמנים כבשו את פולין ב- 1939, התחילו להתפשט ברוסיה שמועות על כך שהגרמנים פוגעים ביהודים, כי היו פליטים שנמלטו מהשטח הכבוש על ידי הגרמנים לשטח הכבוש על ידי הרוסים, ומידע מסויים עבר באמצעות מכתבים.
שנתיים אחר כך ב- 1941, כאשר הגרמנים פלשו לרוסיה והתחילו לרצוח יהודים, היו פליטים יהודים שהצליחו לברוח אחרי שראו בעצמם את רצח היהודים, וכמובן שהם סיפרו את זה כפי יכולתם. כמו כן בין חיילי הצבא האדום שנסוגו מהגרמנים היו גם חיילים יהודים רבים שידעו על רצח היהודים. וכל אלו מסרו ליהודים את הידיעות שהיו להם על הנעשה בשטחים שנכבשו.
גם השלטונות הסובייטיים פרסמו במידה זו או אחרת שיש ליהודים (ולקומוניסטים) סכנה להישאר באיזור שייכבש על ידי הגרמנים, אך כפי שכבר כתבתי אין לי ידיעות ברורות ומסכמות, על אופן פרסום הסכנה על ידי השלטונות של רוסיה, ואביא כאן עדויות של ניצולים שדיברתי איתם.
כל האנשים המבוגרים המצוטטים בהמשך (חוץ מדבורה קוזניצוב ואברהם אלישביץ), הם מהמשתתפים הקבועים בפעילות של בית הכנסת "חסדי שי" לקשישים עולים מברית המועצות, המסונף לישיבת חב"ד בקרית גת, ואני מכירם אישית.
סקירה כללית על ידי פול (פנחס) שדכן
ראשית כל נכתוב סקירה כללית על היחסים בין רוסיה לגרמניה באותם שנים. סקירה זו שמע העורך מיהודי מבוגר בשם פול.
עד 1939 היו היחסים בין רוסיה וגרמניה מתוחים מאוד, כי גרמניה הנאצית סייעה לפרנקו בספרד, ואילו רוסיה עזרה לאלה שהתנגדו לפרנקו. ולכן גם בכלי התקשורת הסובייטיים היה יחס עויין כלפי גרמניה הנאצית.
אבל במשך השנתיים מ- 1939 עד 1941, היה הסכם ריבנטרופ – מולוטוב בתוקפו, והרוסים היו מחוייבים להתייחס לגרמניה הנאצית כאל בת ברית, ולכן כמובן שבזמן הזה כלי התקשורת לא פרסמו כלום מפשעיהם של הנאצים.
אבל מיד כאשר הגרמנים פלשו לרוסיה, הפכה גרמניה לאוייב הגדול ביותר של רוסיה.
אמנם בימים הראשונים של פלישת גרמניה לרוסיה, לא עסקה רוסיה בפינוי התושבים, אבל כאשר הגרמנים התקדמו עוד ועוד, התחילו השלטונות לעודד את היהודים להתפנות מהחזית, מחשש שיפלו בידי הגרמנים. (פול אפילו אמר, שזה שהשלטונות פרסמו שמסוכן ליהודים להיות תחת הכיבוש הגרמני, גרם לכך שהאוכלוסיה המקומית הסיקה מזה שהגרמנים הם נגד היהודים, וזה גרם לפגיעה ביהודים על ידי חלק מהאוכלוסיה המקומית, עוד לפני הכיבוש הגרמני. עוד אמר פול, שהאוכלוסיה המקומית בארצות הבלטיות, שגם כך לא אהבו יהודים, היו אז עויינים עוד יותר את היהודים, בגלל שלדעתם היהודים קיבלו בהבנה את פלישת הצבא האדום לארצותיהם ב- 1940).
הסיבה לכך שהיו יהודים שחשבו שהגרמנים לא יפגעו ביהודים, משום שבמלחמת העולם הראשונה הגרמנים התייחסו יפה ליהודים. לא רק שלא פגעו בהם אלא גם עשו סדר (אורדנונג) והפסיקו את הפוגרומים של האוכלוסיה המקומית ביהודים. כמו כן היו אז בין החיילים הגרמנים גם חיילים יהודים, שהיו אפילו מתפללים יחד עם היהודים המקומיים.
דבורה קוזניצוב ואברהם אלישביץ
גם דבורה קוזניצוב וגם אברהם אלישביץ, סיפרו שכלי התקשורת לא דיברו על כך שהגרמנים רוצחים יהודים, וידעו את זה רק משמועות שהתפרסמו בין היהודים. (וכמובן שגם הגויים ידעו על זה).
על הצלתו של אברהם אלישביץ אימו אחיותיו ודודתו כבר כתבנו, וכאן המקום לכתוב על הצלתה של דבורה קוזניצוב הוריה אחותה ודודתה מלכה ושתי בנותיה הקטנות.
כאשר פרצה המלחמה ב-22.6.1941 היו שתי האחיות דבורה קוזניצוב ופעשא חוה אלישביץ אצל הדודה מלכה בקולושינו (שכונה במוסקבה), ולא היתה אפשרות לחזור הביתה להוריהם במאז'אייסק. כאשר התחילו ההפגזות על מוסקבה, הן נסעו לאווקואציה (= פינוי לעורף) יחד עם הדודה מלכה ושתי בנותיה הקטנות איטקה ובסיה. הם הופנו והגיעו לבשקיריה.
דבורה קוזניצוב מספרת, שהיא זוכרת שברכבת הזאת שהיא נמלטה בה ממוסקבה יחד עם אחותה פעשא חוה, והדודה מלכה ושתי בנותיה הקטנות איטקה ובסיה, היו רק יהודים.
הוריה של דבורה קוזניצוב (ושל אחותה פעשא חוה אלישביץ, דהיינו חותנו וחותנתו של ר' יעקב בזיווג שני), מאוד לא רצו לעזוב את קורת הגג שהיתה להם במאז'אייסק, וקיוו בכל לבם שהגרמנים לא יגיעו למאז'אייסק הסמוכה למוסקבה, ולכן לא הזדרזו להתפנות מיד. ורק כאשר העיירה בורודינו הסמוכה למאז'אייסק (מרחק של כשמונה ק"מ) כבר בערה מהפגזות הגרמנים, רק אז החליטו להמלט מחוסר ברירה, ובחסדי ה' הצליחו לעלות לרכבת הפינוי האחרונה שיצאה ממאז'אייסק, וב"ה הגיעו למוסקבה על אף שהרכבת הופגזה על ידי הגרמנים. בדרך כלל נוסעת הרכבת ממאז'אייסק למוסקבה במשך שעתיים, אבל בגלל ההפגזות הגיעה הרכבת אחרי יומיים. ממוסקבה הם המשיכו והגיעו לרספובליקה הטטרית. שם הם פנו למשרדים המיוחדים לחיפוש קרובים, ואחרי כשנה (?) הצליחו למצוא את מקום המצאותם של הבנות והדודה מלכה, ונסעו אליהם לבשקיריה, ושהו שם עד סוף המלחמה.
שמשון בארגמן
שמשון בארגמן, שהיה בשנת 1941 בגיל 18, סיפר לעורך הספר (בחודש שבט תשע"ד) שבמינסק כל היהודים שמעו על כך שהגרמנים רוצחים יהודים, ולכן הוא נמלט ברגל וניצל, אבל רבים מבני משפחתו לא ברחו, ונרצחו על ידי הנאצים ימח שמם. הסיבה שמשפחתו לא ברחה, בגלל שאביו לא יכל ללכת על הרגליים, האמא אמרה שהיא לא תעזוב אותו, ובני משפחה נוספים החליטו בגלל זה להישאר גם כן, ורק הוא נמלט ברגל. (הסיבה שלא היו רכבות משא עבור הפליטים, כנראה בגלל שזה היה קרוב מאוד לגבול, והשלטונות הרוסים עוד לא הצליחו להתארגן – העורך).
שמשון זה אמר, שברור לו שבכלי התקשורת לא דיברו על כך שהגרמנים רוצחים יהודים, ושעד הפלישה הגרמנית לרוסיה כתבו ברוסיה על הגרמנים רק טוב.
עוד סיפר שהפלישה הגרמנית לרוסיה התחילה ב- 22.6.41 וחמשה ימים אחר כך ב- 27.6.41 הגרמנים כבר כבשו את מינסק. זה מלמד אותנו שבמינסק, ידעו על פשעי הגרמנים כלפי היהודים לפני שהגרמנים פלשו לרוסיה.
רצח היהודים במינסק היה בתענית אסתר, (כחצי שנה אחרי כיבוש מינסק).
אלכסנדר ריישר
אלכסנדר ריישר, שבשנת 1941 היה בגיל 14 והתגורר ביישוב קטן באוקראינה, סיפר שהוא זוכר בוודאות שמשפחתו לא ידעה על כך שהגרמנים רוצחים יהודים. הוריו אחותו ועוד רבים מקרובי משפחתו נהרגו על ידי הגרמנים ימח שמם.
בוריס שפירא
בוריס שפירא, מהעיירה מוזיר בבילורוסיה, סיפר שהשוטר שהיה אחראי על הרחוב בו היה גר, היה דופק כל יום בחלונות של כל בית ברחוב הזה, והיה אומר שצריך לברוח מהעיר, ואמנם הם ברחו לקייב באוניה ושיכנו אותם שם בבית ספר. כאשר הגרמנים כבר הפגיזו את קייב, הם התפנו משם ברכבת משא.
דוד יוצ'ק ובוריס פלדמן
דוד יוצ'ק ובוריס פלדמן סיפרו שהם זוכרים שלפני פלישת גרמניה לרוסיה, היה ברוסיה סרט בשם ד"ר ממלוק, שבו הראו את היחס העויין של הגרמנים ליהודים, וכן שהתפרסמה (מתי בדיוק?) בעתונות של רוסיה פניה של ז'בוטינסקי שהיהודים יברחו מהחזית, כי הגרמנים הורגים יהודים וקומוניסטים.
(לפי זה יוצא, שייתכן שבזמן הסמוך לפלישת הגרמנים לרוסיה, כבר התחילו כלי התקשורת הרוסיים להתייחס לגרמנים כאל אויבים, והדברים צריכים עיון ובירור).
יעקב אשורובוב (יאשא) (נולד ב- 1926)
משנת 1939, דהיינו מאז שגרמניה כבשה את פולין, היו פליטים יהודים שהצליחו לברוח מפולין, והם סיפרו על כך שהגרמנים הורגים יהודים. וזה התפרסם בין היהודים. אבל בעתונות הרוסית לא כתבו על זה כלום.
מוניה
מוניה נולד בדונצק שבאוקראינה, ב- 22.1.1928. אביו היה חבר במפלגה הקומוניסטית המקומית. ב- 26.8.41 גוייס אביו, הוא נפצע ב- 1943 ונפטר ב- 1959. מוניה אחיו הצעיר ויקטור בן ה-6 ואימו, התפנו מהעיר דונצק ב-10.10.41, כאשר הגרמנים היו כבר קרובים לדונצק. משפחתם ועוד שלוש משפחות יהודיות של חברי המפלגה, קיבלו קרון ברכבת משא. הקרון היה מוצע בקש. למחרת כשהיו בתחנת הרכבת דבלסובה (דעבאל'סובה), הופצצה הרכבת על ידי מטוסים גרמנים. מוניה לא היה אז בקרון שלו כי הלך לקחת מים רותחים, אחיו ויקטור בן ה- 6 נהרג ואימו יצאה מדעתה. (גם אחרי המלחמה המצב הנפשי שלה היה כזה שהיא לא יכלה לספר מה היה בהפגזה). הוא עצמו (מוניה) התחבא מתחת לקרונות הרכבת, וכאשר הסתיימה ההפגזה והוא יצא ממחבואו, אימו כבר לא היתה שם כי כוחות ההצלה פינו אותה משם, בסופו של דבר היא הגיעה לבית רפואה בסרטוב שעל הוולגה. המסמכים של הפינוי היו אצל האמא, וכך הוא נשאר בלי הורים ובלי מסמכים.
מוניה זוכר שבעתונות המקומית כתבו על כך שהגרמנים רוצחים יהודים.
מיכאל (מישא) הומן
מיכאל הומן (יליד 1930) התגורר בעיירה קלינקוביץ בבלורוסיה, רוב תושבי העיירה היו יהודים. מיד כשהתחילה המלחמה ב- 22.6.1941 התחילו הגרמנים להפציץ, והמטוסים גם פיזרו פתקים שהיו כתוב עליהם ברוסית, "ביי ז'ידוב ספאסאיי ראסיו" (הכה את היהודים ותציל את רוסיה), מה היה ברדיו הרוסי הוא לא זוכר כי היה אז ילד, אבל את הפתקים האלה הוא זוכר.
היהודים הרגישו את הסכנה, ורוב היהודים התפנו לעורף. אבל היה מיעוט של יהודים שלא רצו להאמין שיש סכנה, הם נשארו ונרצחו. הוא זוכר יהודי אחד שעשה בידו תנועת ביטול ואמר שלא צריך לברוח, נשאר ונרצח. היהודים בעיירה חיו טוב עד המלחמה.
את האבא שלחו לחזית, והוא נהרג בשנת 1943, הפרנסה שלו עד המלחמה היתה מזה שהיה בעל עגלה.
האמא שהיתה בהריון נמלטה עם ארבעת ילדיה. הם התפנו משם ברכבת משא ב- 3.7.1941, וב- 6.7.1941 כבר כבשו הגרמנים את העיירה. בהתחלה הם התפנו לקורסק, כאשר החזית התקרבה פינו אותם לטמבוב, ואחר כך פינו אותם לנמנגם שבאוזביקיסטן. האמא נפטרה ב- 1943, והתינוקת שנולדה שם נפטרה ב- 1944.
מיכאל הומן זוכר שבקרונות העמוסים של הרכבת היו רק יהודים. הגויים נשארו בעיירה ופלשו לבתי היהודים, ולקחו את כל הרכוש שנשאר, אחרי המלחמה היו צריכים היהודים הניצולים לפנות לבתי משפט, כדי לקבל את הרכוש שלהם או לפחות חלק ממנו בחזרה.
מאטל פליישמן
מאטל פליישמן (נפטר לפני כמה שנים) סיפר פעמים רבות, שכשהיה בן 13, הגרמנים כבשו את העיירה שלהם, ריכזו את כל היהודים ליד בור ורצחו את כולם ביריות. זה היה בתשעה באב. והקב"ה (כך היה אומר תמיד) הכניס לו מחשבה בראש שייטפס על עץ, הוא באמת טיפס על עץ שהיה לידו, ומשם ראה את כל הרציחות. אחרי שהגרמנים הלכו משם, הוא נמלט משם לשטח הרוסי יחד עם בחור צעיר שבדרך נס נשאר חי בין כל ההרוגים. גם כשהוא היה זקן הוא היה מגמגם מאוד, וסיפר שאחרי מה שראה אז הוא לא יכל כלל לדבר, ופרופסור ריפא אותו, אבל לא לגמרי, ומאז הוא מגמגם.
סיפורו של מאטל פליישמן, ממחיש לנו את העובדה שהיו יהודים שראו במו עיניהם את הרציחות של הנאצים, והצליחו להמלט לשטחים שעדיין לא נכבשו, וכמובן סיפרו את כל מה שראו. אין ספק שעדויות ברורות של עדי ראיה, עשו רושם עצום, וגרמו לבריחתם והצלתם של יהודים רבים.
סיכום
מכל הנ"ל עולה שהיו שמועות וידיעות על יחס עויין של הגרמנים ליהודים, אך פרסום המידע לא היה מספיק, והדברים לא היו ברורים לגמרי, והסכנה לא היתה מספיק מוחשית כדי לגרום לכל היהודים לעזוב קורת גג, וללכת אל הבלתי נודע. נוצר מצב שהיו יהודים שלא ידעו על הרציחות, או שלא האמינו כל כך לשמועות, ולא נמלטו אפילו אם היתה להם אפשרות לעשות זאת.
אך ב"ה היו יהודים רבים שהאמינו לשמועות על רציחת יהודים, וניצלו את האפשרויות שהעמידו השלטונות לרשות האזרחים החפצים להתפנות, או שברחו ברגל או באמצעים אחרים, ונמלטו למחוזות הרחוקים של רוסיה הסובייטית, לקזחסטן לאוזביקיסטן לבשקיריה ועוד. חלק מהפליטים מת ל"ע בגלל התנאים הקשים והרעב, אך ב"ה חלק גדול מהפליטים ניצל.
ייתכן שהיו גם אזרחים סובייטיים שנמלטו משום שלא רצו להיקלע לחזית המלחמה, ולהיות תחת כיבוש גרמני, ובעיקר אלו שהיו חברי המפלגה הקומוניסטית. אבל הפליטים היהודים איתם דיברתי סיפרו לי שהרכבות היו מלאות בעיקר (או אפילו רק) ביהודים.